ורד שחור-פרק 24

"אז קרוליין,מה הבעיה בדיוק?" ניסיתי להישמע לא לחוצה.
היא נשמה,"תקשיבי אלין,אני מחבבת אותך,באמת,אבל אני ממש ממש אוהבת את דיימון. כלומר פעם שהוא היה עם אלנה ואני עם ניקיטה תמיד קינאתי בה נורא.עד שאת בטח שמעת על הריב בין ניקיטה ודיימון…אני ודיימון נהיינו ביחד וזאת הייתה התקופה הכי נהדרת ביקום.עכשיו כבר לא" היא התחילה לבכות.
"אני ממש מצטערת שזה ככה,כלומר…אני לא ידעתי…"
"זה בסדר האמתי" היא מחתה דמעה.
"זה בסדר?"
"הרגע אני הבנתי,דיימון משוגע עלייך. לא ראיתי אותו משוגע ככה על בחורה בשום מצב. את שינית אותו לגמרי,את לא יודעת איזה נורא הוא היה פעם. אני והוא תמיד רבנו,את ריככת אותו אלין. מה שחשבתי שלא אפשרי,רק אני ריסנתי אותו ובקושי רב. כשהוא לידך אלין…אני מתכוונת חוץ מהקטעים שהוא רוצה לאכול איזה מישהו-הוא ערפד אחר"
חייכתי אליה,"אבל מה יהיה איתך"
היא מחתה בידה וצחקה,"אני כבר אסתדר"
"אולי ניקיטה?" שאלתי.
"אוי ניקיטה ממש שבור מהקטע שנפרדת ממנו…הוא לא יוצא מהחדר" היא הנהנה.
"זה יעבור לו,כמו שאני בטוחה שיעבור לך"
היא חייכה וחיבקה אותי,"את ממש אוהבת אותו"
הנהנתי,"כן"
"בנים" צחקה.
"בנים" הסכמתי.
יצאתי מהחדר שלה ונתקלתי בדיימון,הוא חייך את החצי חיוך העקום שלו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"לפספס שיחה עלי?"
דחפתי אותו משם בצחקוקים.
"מה היא אמרה?" שאל.
"היא נתנה את בירכתה" חייכתי.
הוא צחק,"נחמד לדעת,לא מתאים לה. אבל נחמד לדעת"
נכנסנו לחדר שלי,"רוצה לשחק באקס בוקס?"
הוא הרים גבה,הרגשתי כל כך חנונית,הוא לקח ספר מהמדף שלי והתחיל לקרוא,"הייתי בחדרו החשוך של גנדולף החתול הג'ינג'י והקשבתי למוזיקה שמתנגנת ברקע-" גנבתי ממנו את הספר.
הוא צחק,"מי קורא לחתול שלו גנדולף?"
"שוודים" צחקתי.
"טוב אלה באמת חבורת משוגעים".
"אבל חתיכים" אמרתי.
"לא כמוני בכל אופן" צחק.
צחקתי,"צודק"
הוא צחק,היה לו קול כל כך סקסי.
"דיימון…"
"אלין…"
צחקתי.
"את יודעת…אני חושב שאני מוצא חן בעיני אמא שלך" אמר.
"באמת?"
"לא" הוא צחק.
"טוב,אני לא מופתעת אם לא"
הוא חייך אלי והתקרב,ליאו נכנס פתאום ואיירון לידו,"הם לקחו את אלזה"
"מי זה הם?" שאל דיימון.
"היצורים?" סיננתי.
הוא הנהן.
"הם לא נכנעים נכון?" מלמל דיימון ורץ,רצתי אחריו ומאחורינו ליאו ואיירון.
"הם לא התרחקו" אמר ליאו כשהשיג את דיימון,עקפתי את דיימון,במהירות הערפדית שלנו היינו ביער תוך שניות,ראיתי את הכתם השחרחר מרחוק ואלזה צורחת.
"ליאו תזעיק את כולם" צעק דיימון.
ליאו רץ חזרה במהירות ואיירון אחריו,"הו לא גוש מתכת" דיימון משך לו בצוואר, "אתה בא אתנו".
איירון נבח בקול והשמיע קולות בכי של כלב.ליאו חזר מהר לחש לו משהו באוזן ואיירון ציית ובא איתנו.
רצנו עד שהגענו לבקתה, התנשמנו.
"לעזאזל…" החזקתי את הבטן שלי.
"ששש…חכי צריך לחכות לכולם".
"לא! צריך לפרוץ לשם עכשיו" לחשתי.
"הם יגיעו עוד מעט…" לחש דיימון וכבר ראינו אותם מרחוק.
אחרי כמה דקות כולם כבר היו שם.
"מוכנים? בשלוש פורצים לשם" לחש דיימון.
"אחת"
"שתיים" נשמעה הזעקה של אלזה וריי וליאו רצו לשם כמו מטורפים ואיירון אחריהם.
"שלוש" דיימון גלגל עיניים והסתער.
פרצנו לשם ומאות יצורים התנפלו עלינו.
"אמרתי שנקבל את המלחמה שלנו" אמרה הערפדה שהייתי בטוחה שמתה,סטפני.
עצמתי את עיני בכוח 'כאב,כאב,כאב,כאב,כאב,כאב,כאב,כאב' חצי מהם גססו למוות.
נראה מה אני מסוגלת לעשות.
עצמתי את עיני בכוח והרגשתי שאני מרחפת באוויר,כולי זורחת באור מוזהב כולל העיניים שלי שנבצעו בזהב זורח.
"כאב!" צעקתי וגל של גסיסה וכאב התפשט על היצורים.
נפלתי אחורנית וכאב ראש פילח אותי,"אלין…" ניקיטה הרים אותי.
"אני בסדר" אמרתי.
"זה החליש אותך" אמרה אלנה.
אלזה הייתה שם ושרפה את כולם,ליאו ואיירון לצידה, נלחמים.
המשכתי לשדר כאב על היצורים שהיו שם,ונחלשתי מרגע לרגע.
דיימון נלחם לידי,הרג עשרות יצורים.
"תהיה לידי" אמר דיימון זמן שכרת חמישה ראשים.
"אני בסדר גמור" אמרתי ותקעתי את הלהב הזורח בכמה מהיצורים.
הוא חייך וטלטל את ראשו,"רוצחת שלי"
מירנדה הופיעה ואמרה לי:"נחמד לראות אותך אלין"
"נחמד לראות גם אותך" חייכתי,לא ראיתי אותה המון זמן.
היא הרגה כמה מהם במכה,היא הייתה קטלנית.
ואז סטפני הנחיתה את הלהב לעבר דיימון…