ורד שחור-פרק 16

אחרי חמש דקות ירדתי למטה ויצאתי,רק ניקיטה היה שם ועישן סיגריה.
עיקמתי את שפתי,"איו"
הוא הרים גבה והגיש לי סיגריה,סירבתי מיד.
הוא משך בכתפיו וחייך,"את כנראה כבר לא כל כך רוצה שאני אנשק אותך"
"לא כל כך" הודיתי.
הוא צחק,"הבעיה היא…" הוא זרק את הסיגריה ומשך אותי אליו,"אין לך הרבה מה לעשות לגבי זה"
הוא נישק אותי שוב והפעם טעם סיגריה היה בפיו,"היי זוג יונים לא תכננו ללכת לאיזה טיול?" שאל דיימון כשהופיע.
"כן" חייכתי.
"יש רק שתי מקומות במכונית ניקיטה" חייך דיימון.
"זה בסדר ניסע באוטו של ג'רמי" ניקיטה הניף את מפתחות המכונית.
"ניסע?" שאל דיימון בבוז.
"אני ואלין" הוא הצמיד אותי אליו.
הוא העביר את מבטו ממני אליו ואז חזרה אלי,"אין בעיה".
נסענו למין צומת כזאת של חנויות ומסעדות ויצאנו החוצה.
"מה אנחנו עושים כאן?" שאל ניקיטה.
"היי תראו מה יש שם" הצביע דיימון על חנות של ערפדים.
צחקתי,"אבוי לי"
"אני חייב להיכנס לראות את השטויות האלה,אתם באים?"
"אני בא מאה אחוז" צחק ניקיטה.
"אני אשאר פה על הספסל" אמרתי והתיישבתי על ספסל עץ רעוע שהיה שם.
"את בטוחה?" שאל ניקיטה והדביק לי נשיקה.
"כן כן אני בסדר" חייכתי, "לכו"
הם הלכו לחנות ואני נשארתי לבד.
"ידענו שנמצא אותך" שמעתי קול מוכר וארסי,הסתובבתי במהירות זה היה ויקטור.
"א-אבל הרגתי אותך" מלמלתי.
"חשבת שהרגת אותי וזה כמעט הצליח אבל לא דקרת את הלב שלי" הוא צחק.
"לא עזבו אותי" אמר ונעמדתי על הקביים.
"אין לך לאן לברוח עכשיו אנחנו נשים אותך במקום שאף אחד לא ימצא אותך ותהיה שם הרבה הרבה הרבה הרבה זמן. וכשכבר לא נצטרך אותך-נהרוג אותך. אני מקווה שלא תמותי מהעינויים כי הוספנו כמה חדשים לרשימה ואני שם לב שלא החלמת לגמרי מהקודמים" צחק.
"לא" אני זכרתי כל עינוי קטן שעשו לי,זה היה נורא.
"אנחנו נקבל את הדם שלנו ואת המלחמה שלנו,העובדה שברחת מאיתנו רק מדגימה בעצם את היכולות המדהימות שלך כערפדה מיוחדת.אנחנו נגלה את הכישרון שלך גם אם זה יהרוג אותך מבינה?" הוא לחש לי.
עיני התרחבו,הדבר האחרון שרציתי הוא לחזור לשם,אפילו לא האחרון.
"דיימון!" צרחתי אבל הם זרקו את הקביים ועטפו את ראשי בחולצה,המשכתי להלחם ולנסות לצרוח,עד שראיתי את הדמות שלו מבעד לחולצה,דיימון וניקיטה רצו לעברי צורחים משהו.
אבל היה מאוחר מידי,כמו בפעם הקודמת. הם לקחו אותי ועילפו אותי. ידעתי שזה נגמר יותר מידי טוב, שברחתי מהר מידי. עכשיו אני עומדת לקבל סדרת עינויים חדשים ולהתמודד אתם לגמרי לבד.

כשהתעוררתי הייתי על רצפת אבן שחורה מכוסה בעובש וטחב,היה ממש קר יותר קר מהפעם שעברה,הם הסירו ממני את התחבושות בזמן שהייתי מעולפת. היה ממש חשוך לא ראיתי כלום והייתי שוב מחוברת לשלשלאות כבדות.
'דיימון?' שידרתי לו.
'אלין! איפה את? איפה את?'
הזלתי דמעה,'אני לא יודעת'
'אלין! אני כל כך מצטער שזה קרה לך שוב.אני בא להציל אותך אבל איפה את?'
'אני לא יודעת!…אני קופאת'
'הם יבואו לענות אותך?'
'סוג של'
'בבקשה אלין!איפה את? אני לא רוצה שתמותי'
'אין טעם דיימון. הוא לקח אותי למקום אחר,הוא טען שבמקום שאתם לא תמצאו אותי וכשהוא ירצה שאתה תדע כדי להתחיל מלחמה הוא אמר שאתה כבר תדע'.
"אלין,תהיה חזקה.טוב?'
"דיימון!" צרחתי,לא היה לי משהו טוב יותר לצרוח.
'טוב,אני בסדר,אני בסדר'
ואז ויקטור הגיע עם סכין חדה וגדולה,וצלם כמובן.
'טוב,עכשיו פחות' שידרתי לו ונתתי לסכין של ויקטור לחתוך אותי.