ורד לבן – פרק תשע

אחרי שראיתי את קייט, אני חייב להודות שזה גרם לי לתהות שוב מי באמת הבנות בחדר בנות, כאילו, הן שונות לגמרי אחת מין השנייה!
התיישבתי ליד השידה הכפולה שהיתה בחדר, תופס את הכיסא הפנוי היחיד שנשאר וגורם לילד מהשנה הראשונה להחמיץ פנים.
היו לנו שיעורים ועבודות לעשות, או במקרה שלי – שיעורים ועבודות שרובם עוד מלפני שבוע, נו, ככה זה כשאתה חי במקום כזה.
פתחתי את מחברת מתמטיקה והתחלתי לפתור כמה תרגילים, למרות שמוחי היה מוסח. למה היה להם כל כך חשוב מי נכנס לגן? ולמה מגבילים את הבנות בכניסה לשם?
וכמו תמיד כשמוחי עובד ואני צריך להעסיק אותו, התחלתי, כמו ילד קטן וצייתן, לגמור את כל השיעורים. כשהגעתי לספר המדעים, נעצרתי.  דפדפתי כמה דפים אחורה ועיניי נפערו למראה
תמונה שהם ראו.
שמש. מים. פרחים. הרבה פרחים. 
  פרחים לבנים.
זו היתה אחת התמונות הכי יפות שראיתי מעודי. הנחתי את ידי על הפרח. "ורד לבן" ככה קוראים לו. ורד, שם נעים לפרח… וגם, הוא נראה שונה מהפרחים שיש בגן, הוא נראה… אמיתי, חשבתי. התחלתי לקרוא מעט על הפרח כשלפתע יד נחתה על כתפי.
"הפרופסור קורא לך." אמר ילד, בצורה מפחידה, כמעט כמו רובוט. "הוא מבקש שתבוא למשרד שלו." סגרתי במהירות את הספר – לא לפני ששיננתי את העמוד – והכנסתי את כל הספרים והמחברות שלי למגירה, נועל אותה היטב. התחלתי לצעוד לעבר המשרד שלו, מלא בתהיות.
לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי את הדלת.
"בוא תיכנס דניאל, חיכיתי לך." פרופסור ג'ור'ג הרים את משקפיו אל מעל אפו והביט בי במין התנשאות מזלזלת, כאילו הוא יותר חשוב ומכובד ממני.
כמו תמיד.
"פרופסור, אפשר לשאול למה קראת לי?" אמרתי בשקט, מנסה להעלים את עצמי ברקע המשרד.
"כמו שאתה יודע, אני עושה שיחות אישיות לכל הילדים שבמוסד, כדי לבדוק מה אתם יודעים- כלמור, זוכרים מין הרגעים שהייתם בחוץ." הוא שילב את ידיו. משהו פה חשוד לי. "עכשיו הגיע תורך לפי הרשימה. עכשיו, דניאל," הוא התחיל לומר אחרי שתיקה קצרה. "גש הנה בבקשה." הוא הצביע לעבר כיסא-מיטה רחב שהיה בקצה החדר שלו. לא ממש רציתי להתיישב עליו אבל לא רציתי להראות סימנים מיותרים לפרופסור.
הוא חיבר לרקתי מכל צד צינור דק – דבר כזה שדומה למכשיר של הרופאים – ולחץ על כמה כפתורים. אני חושב שהוא דיבר איתי, אך לא שמעתי מילה ממה שאמר.
עיניי התחילו להיעצם לפתע. ניסיתי להיאבק בכבדות אך היא הכריעה אותי והרגשתי איך מוחי נרדם. הוא כנראה החדיר לי מין חומר, או שאני לא יודע, אבל אני חושב שהתת-מודע שלי התחיל לפעול כי לפתע מצאתי את עצמי במקום שונה לגמרי. מקום מוכר, אך ישן מכדי לזכור.
אני לא בטוח, לא בטוח בכלל, אבל אני חושב שזה היה הבית הישן שלי.
פנים חלפו על פניי במטושטש, מראה של בניין גבוה נישא מולי, אגם יבש, חיות, שדה פתוח.
דם, בדים, ידיים מעבירות חבילות, איש בעל משקפיים כהים, כדורים.
חושך.
יכולתי להבחין שמשום מה הגוף כאילו מצב שינה, אך התת-מודע (וגם המוח) עדיין פעילים, ערים.
ראשי קדח מכאב והרגשתי כאילו כל שנייה והוא עלול להישמט מטה מין הצוואר. הדם חזר לזרום בידיי והתחושה שבה לגופי.
"אז דניאל, אתה רוצה לספר לי מה אתה זוכר מין הימים שלפני?" התיישבתי באילוץ ותמכתי בראשי בעזרת ידי. "אני יכול לקבל קודם כוס מים?" ביקשתי בגרון יבש. הרגשתי כאילו עברה לפחות שעה, אם לא יותר.
אחזתי בכוס בזהירות רבה, רועד, וקירבתי אותה לפי. בדיוק כשבאתי ללגום מין הספל,
הדלת נפתחה.