ורד לבן – פרק תשע עשרה

נשארתי בגן עם אמה. לא הייתי מסוגל לעזוב אותה במצב הזה, שברירית כל כך. אני זוכר שראיתי את דין וקרוליין רצים לעברי, שואלים אותי אם ראיתי את אמה. ישר ידעתי לאן היא יכולה ללכת.
היא אמרה שהיא חושדת שהם מחדירים סם שכחה בתוך הלחם שהם מביאים לארוחות.
"אז אתה מאמין לי נכון?" היא שואלת בקול שבור מעט, ממש כאילו אני המוצא האחרון שלה להיגיון.
"כן, אני מאמין לך." אני עונה. האמת שעכשיו אחרי שהיא אמרה את זה, זה אכן נשמע יותר הגיוני. זה לפחות מסביר מעט את המצב של וונסה, אחותו של אלכס. זה מסביר מדוע היא התחילה לשכוח דברים לפני היציאה.
"אבל אל תדאגי, אני מבטיח שאני לעולם לא אשכח אותך, גם אחרי שנצא מפה." לחשתי לה, קרוב מאוד לאוזן. הבטתי מזווית עיני בפניה. היא הסמיקה מעט. ערסלתי אותה לחיבוק, ראשי קבור מעט בשערה. ניסיתי כל כך הרבה זמן להחזיק את הרגשות שלי בפנים, אבל עכשיו, במצב האינטימי הזה, אני לא חושב שהצליח להחזיק את עצמי יותר.
"א… אמה…" מלמלתי. הרגשתי את תזוזת ראשה כנגד כתפי. "אני צריך לספר לך… אני… אני אוהב אותך…" בדיוק באותו רגע פניה הביטו בי. לחייה האדימו עוד יותר. "ג… גם אני או-אותך…" היא גמגמה בראש מושפל וידיים שמוטות.
חייכתי לי בשקט והחזקתי מעט את סנטרה, כך שהיא הביטה בעיני. אני בטוח שלחיי האדימו אך לא היה לי אכפת. קרבתי את שפתיי לשלה, בלי לחכות לאישור. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה, רק לגעת בה, לנשק אותה…
הרגשתי את עיני נעצמות. ידה משכה מעט בחולצתי, מצמידה אותי אליה. "אתה יודע," היא אמרה, מתנתקת ממני ומתנשפת. "הרבה זמן רציתי לעשות את זה, כאילו, לנשק אותך, אני מתכוונת…" היא הסתירה מעט את עיניה. צחקתי.
"גם אני." היא ניסתה לצעוד אחורה אך מעדה על משהו שהיה שם.
"את רומזת לי משהו?" שאלתי בגיחוך, רוכן מעליה. הצמדתי לשפתיה עוד נשיקה אחת, מרתק אותה אל הקרקע.
"אנחנו צריכים ללכת, קר בטח מחפשת אותי, נעלמתי בלי להסביר למה…" היא התנשפה. הנחתי את ידי על מותניה ונישקתי אותה בצד צווארה, משאיר סימן חלוש.
היא התנשפה בחדות ונגעה באזור הסימן. "ל-למה זה?"
"זה כדי שלא ינסו עלייך שום דבר. מעכשיו את שלי בלבד," לחשתי לה, מחמם את קולי.
"קדימה, אנחנו צריכים לחזור לפני שירגישו שנעלמנו…" נאנחתי מעט כשהבנתי שהיא צודקת. הושטתי לה את ידי ועזרתי לה לקום. היא סידרה מעט את בגדיה.
עשינו את הדרך חזרה בשתיקה, כשאנחנו מחזיקים ידיים בתקווה שאיש לא יבחין.