ורד לבן – פרק שש עשרה

כשהדלת מאחורי נסגרה, ידעתי שאין לי דרך לברוח. אני תקועה.
"בואי שבי על הכיסא כאן." ידו נגע בזרועי. רעד עבר בי. מגעו קר ואפל, גורם ללבי לפרפר בפחד.
אני מובלת אל כיסא גדול ומרופד, שנראה כחצי מיטה מאשר כיסא.
"חכי פה," הוא מורה לי כשאני על הכיסא, הולך אל קצה החדר.
אני יכולה לשמוע את ידיו מתעסקות במזרקים ובנוזלים שבתוכם, אני מסוגלת להרגיש את השעשוע שלו.
הפחד מציף אותי, הוא משגע אותי.
לא אכפת לי מה אני אהיה בעתיד, זה לא מה שגורם ללבי לפעום בחוזקה כל כך עד כדי כך שאני אשמע כל דפיקה. זה לא. 
אני מפחדת ממה שהזריקה תביא איתה. אני מפחדת שלא אשאר אותו דבר אחרי המבחן.
'תנשמי עמוק' אני מורה לעצמי. אני צריכה להישאר רגועה אבל המשימה קשה מדי עבורי.
"אין לך ממה לדאוג, זה יכאב טיפה." הוא חוזר כשבידו מזרק עם נוזל סגול אפרפר, מבחיל.
כאב עמוק הגיע מהצוואר, מתפשט לשאר הגוף.
הוא טעה, זה כאב מאוד. הסבל אפילו לא ניתן לתיאור.
זה הרגיש כאילו לקחו שוקר חשמלי וחשמלו אותי למוות.
אני יכולה להרגיש כיצד כל הגוף שלי עולה ויורד מכאב, כיצד הוא מנסה לברוח ממנו. אבל הפרופסור החזיק אותי חזק, מרתק אותי לכיסא.
אני נאנקת בכאב, מקווה שזה יגמר, מקווה בפעם הראשונה למוות.
"אל תדאגי יקירה, זה עומד להיגמר," קולו של הפרופסור נשמע מתחת לאפלה.
ואז, זה נגמר.

אני מתעוררת על חוף ים, כזה שאי אפשר כבר למצוא, כזה אמתי.
לפתע מופיע לפני איש מוזר. 
"תמותי." הוא שולף אקדח ויורה לעברי.
אני מתחמקת במהירות וקמה. "מי אתה?" אני צועקת מעבר למשב רוח.
"את צריכה למות!" הוא צועק ויורה שוב.
הכדור מפספס אותי. "בבקשה תפסיק, אני לא רוצה לפגוע בך!" 
הוא לא עונה, רק ממשיך לירות לעברי בזמן שאני מתחמקת.
פחדי לאבד שליטה, לתת לצד הרע שלי להרוג אותו.
"למה את לא מתה?!" הוא צועק בכאב. גורם לי לתהות מה עשיתי לו רע.
כדור שורט את זרועי. הכל נהפך לשחור חוץ מהאדם שירה עלי, הוא נהפך למטרה.
אני מנסה לעצור את עצמי, אך הצד האחר שלי ניצח הפעם. זה מאוחר מדי.
אני מסתערת לעברו בשאגה, גורמת לו לפול בהפתעה.
האקדח שהיה אצלו עכשיו בידי, מכוון אליו. אני יורה.
הכל עכשיו מלא בדם. דם סמיך הרטיב את פני, בכיתי. נתתי לעצמי לאבד שליטה, שוב.
אני מתרחקת ביללת פחד מהגופה, קוברת את פרצופי בין ידי ובוכה.

אני מתעוררת בפעם השנייה והפעם מבינה זה מציאות.
לבי עדיין פועם בחוזקה ואני עדיין יכולה להרגיש את טיפות הדם על פני, את השריטה על ידי.
"כל הכבוד אמה, נועדת להפוך ללוחמת," קולו של הפרופסור מחלחל לתוכי לאט לאט.
נועדתי להיות מפלצת.