ורד לבן – פרק שני (סיפור משותף עם ספיר)

"אני כל כך מחכה לרגע הזה שנצא מפה!" קרא לפתע דין, בהתרגשות.
חייכתי אליו חיוך והרגשת הזדהות הציפה אותי. "אני לא חושב שיש אחד כאן שלא," אמרתי לו בחיוך קל.
"כן…" אמר בהשתהות, "אתה חושב שטוב שם? ויש שם דברים מגניבים? רק שלא פוצעים אותי כמובן." הוסיף בקלילות.
"דין, בקצב של הדיבור שלך לעולם לא נגיע לשיעור, ואתה כבר הסתבכת הרבה עם הפרופסור." דין, רק עשה פרצוף לעגני לדברי והמשיך ללכת בקלילות, כאילו הזמן לרשותו.
נכנסו שנינו לכיתה, כל אחד התיישב במקום שנקבע לו. לצערי זה לא ליד דין.
התיישבתי ליד ילד בעל בלורית חומה ומשקפיים עבות, את שמו איני זוכר.
"אז מה, כולם פה? טוב נתחיל!" נכנסה הפרופסור בדרך המקובלת שלה. "אדון דין, תפסיק לזוז ושב בשקט!" ציוותה על דין. אני לא יכול להגיד שהוא התלמיד החביב עליה. בעצם בכלל לא.
"היום, נלמד על העולם שבחוץ-" הבטתי במבט קצר לעבר דין, שחיוך מרוגש מרוח על פניו, כמובן.
הפרופסור המשיכה לדבר, אני כבר איבדתי את ריכוזי לטובת מחשבות אחרות שחלפו בראשי.
האם אנחנו באמת נצא מפה? האם יהיה לנו שם, בחוץ טוב? והשאלה שהכי הטרידה אותי, האם אני אשאר אני?
אני לא יודע כיצד האנשים שבעולם בחוץ מתנהגים, הם לא טורחים לספר לנו את זה עד שנצא מפה.
אני מפחד לשכוח את האנשים כאן, אני מפחד להיכשל שם. 
אחרי השיעור מצאתי את עצמי עומד בחוץ, על יד דין.
"היי, דניאל, תראה זה אלכס שם! אלכס!" דין נופף בפראות לבחור השזוף, הוא היה יכול להיחשב לבחור יפה אם היה מעריך במקצת את שיערו הכהה.
הוא פנה לעברנו. "הו, שלום דין, דניאל." הוא חייך חיוך קטן, חושף שורה של שיניים לבנות. "תגידו אני יכול לבקש מכם טובה?" הוא שאל אותנו בהיסוס קל.
"בטח!" אמרתי לו, הרי מדוע לא לעזור לחבר, נכון?
"אחותי מתחילה להתנהג מוזר, כאילו היא אדם שונה והיא לא זוכרת אותי," עצב נשמע בקולו. "אתם יכולים לעזור לי לברר מה קרה איתה? לפני שהיא עוזבת בעוד כמה ימים. פעם היינו מאוד קרובים
ועכשיו…" הוא לא סיים את המשפט, רק שתק.
"אל תדאג, נעשה הכל כדאי לעזור לך. דבר איתי אחרי השיעור," אמרתי לו. הרגשתי את העצב שבו, כאילו איבד דבר יקר ללבו, לא כאילו, באמת.
"תודה, נתראה." הוא הלך מאיתנו לעבר השיעור הבא שלו.
"אתה באמת חבר נפלא, הלכתי לדבר קצת עם קר. להתראות חבר." גם דין, הלך מותיר אותי לבד.
האם גם לי יקרה אותו דבר כמו אחותו של אלכס? האם גם אני אשכח את חברי והם אותי? האם אני אשכח את דין? או את אמה?
אני מנסה להעיף את המחשבות האלה ממוחי וממשיך אל הכיתה, למרות שאותן מחשבות מסרבות לעזוב.