ורד לבן – פרק שניים עשרה

"אני מחכה למחר." אמרה קרוליין, בעצב מעושה.
אני צוחקת בתגובה. "זה מצחיק, אבל לא קצת מרושע?" אני שואלת אותה.
נכון שאני שונאת את קייט, אבל מה שהם מתכננים קצת מרושע למרות שזה מגיע לה.
אולי אני סתם מפתחת פיצול.
"תעשי טובה אמה, זה מגיע לה והיא עצמה עושה מעשים מרושעים." היא מנופפת בידה בזלזול.
"נכון אבל…" אני משתתקת כשאני רואה שאין לי שום דבר לומר.
"אבל מה? אמה, זה אני ודין עושים את זה אז אין לך דעה בנושא," היא אומרת ונכנסת לכיתה. אני מתקדמת לעבר הכיתה שלי עד שאני שומעת שמישהו קורא בשמי.
"אמה!" אני מסתובבת, רואה את דין מנופף כשדניאל נגרר בעייפות אחריו. "היי, מה עבר על דניאל?" אני שואלת את דין ואחר כך מעבירה את מבטי לדניאל שעיניו חצי עצמות. "לא יודע, הוא סתם לא ישן טוב בלילה." דין מניח יד עם שכמו של דניאל הגבוה ממנו.
"אני ממש כאן לידיעתכם," דניאל ניסה להישמע עוקצני אך קולו יצא עייף ומותש.
"טוב אני מאחרת לשיעור נדבר שניכם." אני רצה לעבר הכיתה כשאני רואה שאני מתחילה לאחר.
אני נכנסת מתנשמת לכיתה. הפרופסור מאחר, נהדר.
"כולם לשבת." מורה הפרופסור לכולם להתיישב במקום.
מבטו של הפרופסור אדיש ומפחיד כאחד. הוא הלחיץ אותי, מבטו הנוקב יכול לגרום אפילו לאריה להתקפל בפחד.
הוא מתחיל להרצות במדעים. אני לא מקשיבה.
קולו קשה מקרח, לא נעים לאוזן. לפעמים אני תועה אם גם כשהיה צעיר היה כך.
"שמעתי שהמבחן היום." לחשה לי קרוליין. לא הופתעתי. המבחן נקבע במועד שאנחנו לא יודעים במדויק אך כמובן תמיד יש האוזן המצטטת.
"בבקשה תגידי משהו. את מלחיצה אותי כשאת שותקת." קר, העירה אותי מהמחשבות ששקעתי בהם.
"שיהיה לנו בהצלחה." קר מסתכלת עלי במבט של, 'זה הכי טוב שלך?'.
"מה? אין לי מה להגיד." אני אומרת בקור רוח למרות שבפנים, בטני לא מפסיקה לעשות היפוכים קטנים מלחץ.
זהו, המבחן מסמן על בואו של החופש המתקרב.
"אל תשקרי, את מתרגשת ואת בלחץ נוראי." היא משחקת בשערה באדישות הילדותית האופיינית לה.
אני נאנחת, "בסדר, מודה. אבל איך את מצליחה לא להילחץ?" אני שואלת אותה בהתפלאות.
"פשוט מאוד, אני לא חושבת על זה," היא אומרת את זה כשהיא מביטה לי במבט משועשע בעיניים.
"נו באמת קר!" אני צועקת עליה והיא רק צוחקת. 
"שמעתי שזה יהיה אחרי הארוחה. אבל אי אפשר לדעת, אולי סתם עובדים עלינו." היא התקדמה לעבר החדר אוכל.
אנחנו מעבירות את הצמיד ונכנסות. 
חדר האוכל היה מלא בלחשושים רועמים. האם זה בגלל השמועה של המבחן?
"מה אמה, לחוצה?" קייט חייכה חיוך ארסי.
התחלתי לומר משהו, אך קר עצרה אותי. "אל תדאגי היא לא תישאר הלחוצה היחידה כאן." קר נופפה בשערה וגררה אותי אחריה לשולחן שלנו.
"או! אני כך כך מחכה למחר! אני מתה לראות את הפרצוף שלה שזה יקרה…" היא אומרת . בעיניה נראה ניצוץ מסוכן.
"תזכירי לי לא להתעסק איתך, בסדר?" אני אומרת. לוגמת מהמרק החם.
"מזכירה לך," היא אומרת.
אני צוחקת, נותנת לרגעים האלה להיחקק בזיכרוני. לנצח.