ורד לבן – פרק שלישי (סיפור משותף עם ספיר)

השיעור הבא שלנו התחיל כמובן ישר בלי הפסקה. נגררנו לעבר הכיתה בלי רצון. אני מודה שזה דווקא שיעור לא רע, אחרי הכל, בטי היא דווקא בחורה אחלה.
כמו תמיד הכיסאות היו פזורים בכל מיני מקומות בכיתה. אני התיישבתי בכיסא שהיה בקצה הכיתה. תמיד אהבתי לדמיין שיש שם חלון שאני יכול להביט דרכו החוצה אל העולם הבחוצי שאני מדמיין לי תמיד. בטי עברה בנינו וחילקה לנו דפים חדשים. זה היה שיעור מחשבה עם בטי הפסיכולוגית, מעט מצחיק להגיד את זה ככה.
"היום אני מבקשת משהו שונה. אני רוצה שתנסו להתחבר לצד המוחי שלכם." לא היה לי מושג מה היא אומרת. "תנסו הפעם… לא לדמיין את עצמכם בחוץ, אלא בפנים. תתארו את מה שאתם מרגישים כאן, במוסד, איפה המקום שלכם פה, החברים… תתפרעו מעט בכתיבה אם צריך. יש לכם חמש דקות." היא סיימה לדבר והתיישבה במקומה. אחרי דקה הבנו שצריך להתחיל.
הבטתי בדף הלבן שנח מולי. האמת שהפעם לא ידעתי מה לכתוב. לקחתי את העיפרון הדק לידיי והנחתי אותו על הדף. התחלתי לצייר נקודה קטנה ואז מילה.
אחרי שנייה כבר היה לי חצי טקסט.

'אני אבוד.
להיות פה זה מעולה, האוכל סבבה לגמרי וטעים. אלי הטבח עושה עבודה מעולה כמו תמיד.
השיעורים אמנם משעממים מעט, אבל סבירים. וחברים… א'חח, כמה שאני אוהב את הידידות שלי עם דין, אלכס ועוד כמה חבר'ה מחדר בנים.
אבל עדיין… אני תמיד מרגיש משהו מוזר פה. כאילו מצפים ממני להיות מישהו שאני לא.
פרופסור ג'ור'ג מוזר. כאילו, מוזר לטובה… לא… אני לא יודע!
הבנאדם התחיל את דרכו בהמצאת תרופה שמרפאה אותך מבלי להניד עפעף. כל מה שהוא עושה זה לחבר אותך למכונה, ללחוץ על כמה כפתורים, ובום! אתה בריא כמו שור! גברת אליסון גם כן, היא תמיד נדבקת לג'ור'ג כמו איזה אני לא יודע מה.
האמת ש… אתמול הייתי חולה, בגלל זה לא באתי לשיעור. אמרתי לדין שיחפה עליי כמו תמיד, רק שהפעם לא שיקרתי.
האמת שאני רוצה לצאת מהמקום הזה, ולא אכפת לי מה יהיה בדרך, העיקר לצאת. אני מרגיש כלוא, חנוק, עצור- '

"קדימה, יש לכם עוד חצי דקה אחרונה." קולה של בטי קטע את רצף מחשבתי ושכחתי מה רציתי לכתוב. נאנחתי בתסכול על כך שזה תמיד קורה והמשכתי לכתוב.

'-הייתי רוצה שהם יעזבו אותנו לשנייה, רק שיתנו לנו להתנהג כרצוננו.
וגם, טוב, לא היה מזיק אם היינו יכולים לדבר עם הבנות.'

"נגמר הזמן." היא התחילה לעבור בנינו אבל לא אספה חזרה את הדפים. היא תמיד נתנה לנו להשאיר אותם אצלנו מכיוון ש "אני לא מחויבת לקרוא את המחשבות הפרטיות שלכם. רק אם אתם רוצים לשתף, תשתפו". כשהיא סיימה את הסיבוב שלה היא חזרה לדבר.
"כמה מכם זוכרים את הפעם הראשונה שלהם כאן?" אני ועוד כמה חבר'ה הרמנו את ידינו. השאר לא.
אוקי.
היא רשמה משהו ביומן הקטן שלה.
"אמה, את יכולה להגיד לי מה את זוכרת?" היא פנתה בדיברה אל אמה, אמה הג'ינג'ית המתולתלת.
"הממ…" היא התחילה לחשוב. "היה חם, והיו איתי עוד כמה ילדים. פרופסור ג'ורג' חיבר אותנו למכונה ו…" בדיוק באותו רגע נכנס החמור. סליחה, הכוונה לפרופסור ג'ורג'. הוא הביט בנו במבט הנבזי שלו, כאילו אנחנו כלים ותו לא.
"בטי, האם אני אוכל לדבר איתך לשנייה?" הוא בטח מרגיש שהוא מתנשא מעלינו, כמו שאר הצוות פה.
"כן, ברור. ילדים, אתם משוחררים. לכו להפסקה." היא תמיד קראה לנו ילדים, אף פעם לא "תלמידים". היא הלכה אחרי הפרופסור ולשנייה, רק לשנייה, ממש חששתי עליה, כאילו משהו רע עומד לקרות.

"היי היי דניאל! תתעורר!" קול חדר למוחי במעומעם, קול שונה מהקול של דין… רגע, דין? איפה הנער החצוף הזה באמת?!
הרמתי את ראשי בפתאומיות מין מקל המטאטא. ואוו, בחיים לא חשבתי שהצליח לשבור את שיאי השינה של עצמי. הרגשתי סחרחורת.
"ואוו, אני לא הייתי ממליצה לעשות את זה, תיזהר שלא ליפול-" מאוחר מידי, חשבתי לעצמי. ידיים קלות החזיקו בי ועזרו לי להתיישב. שפשפתי את עיניי בבלבול, תוהה בליבי מדוע יש נערה פה במקום דין בתורנות בניקיון.
הרמתי את עיני לעברה.
טעות. פשוט טעות.
אחרי שחשבתי את זה הגעתי למסקנה מהירה שאני צריך להרוג את דין בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
"היי, אני אמה."