ורד לבן – פרק שלוש עשרה

אם אי פעם חשבתי שהיום לא יכול להיות יותר גרוע ממה שהוא כבר היה, הינה זה קורה.
כאילו לא מספיק כאב הראש שחטפתי אחרי הביקור אתמול, והשיחה הזריזה עם אלכס, אני מגלה היום בבוקר שיש לנו מבחן.
על חומר שאני בהחלט לא מכיר, או שפשוט לא הקשבתי בשיעור… כלומר, נרדמתי.
ככה או ככה, כל המבחנים פה הם חובה, מה שנקרא, "כל מבחן כאן אמור לעזור לכם ולקדם אתכם כדי שתצליחו בחיים שבחוץ, וכמובן שאם אפשר, אם הציונים הכי טובים."
הבטתי בדף השאלות שנח על השולחן מולי, החזקתי את העיפרון בידי והתחלתי לענות, שאלה כן שאלה לא. לכל השאר אני כבר אחזור אחר כך.
אולי.
בדיוק כשסיימתי לענות על כל השאלות (או שיותר נכון להודות, לנחש) הגשתי את הדף שלי למורה הבוחן ויצאתי מהכיתה בשקט. הייתי לחוץ לגמרי. אסור לי לקבל נכשלים השנה, ובטח לא כשתאריך השחרור קרוב כל כך.
התיישבתי בספסל שהיה צמוד לדלת הכיתה. היא נפתחה ונסגרה, וגוף גדול צנח לידי.
"אני מתתת !!!" הוא צעק, כל כך חזק עד שהוא גרם למורה להוציא את ראשו ולהעיף אותנו משם.
"אתה לא חייב לצעוק את זה, אתה יודע, רוב האנשים שמתים מתים בשקט." אמרתי לדין – שהיה נראה יותר כמו גיבן ורוח רפאים באותו הזמן – ותפחתי על שכמו. הוא התנודד. "אבל… המצב שלי חמור, אתה לא מבין? נשארה לי רק שאלה אחת שלא עניתי עליה! ואת כל השאר ידעתי! רק שאלה אחת!" הבטתי בו ואגרפתי את ידי. חיוך חצי דבילי חצי כועס עלה על שפתיי. "יש כאן אנשים עם בעיות יותר חמורות מלא לענות על שאלה אחת! מי נתן לך אישור לבכות על שאלה?! אה!" התפרצתי עליו, מנופף שאגרופיי וגורם לכל הנוכחים במסדרון לעצור ולבהות בנו.
"הא… סליחה? …" הוא מלמל, מבויש.
נרגעתי מעט והנהנתי לעברו בראשי. "בוא נצא לאזור השער. אחות של אלכס משתחררת היום והוא רוצה שאני אהיה שם איתו."

נק' דין-

אחרי שסיימתי את המבחן וספגתי את צעקותיו של דניאל (טוב אולי באמת היה משהו בדבריו..) הלכנו לכיוון השערים כדי להיפגש עם אלכס ואחותו.
אלכס היה שעון על הקיר הצדדי, עיניו החומות מביטות באחותו בציפייה ל… למשהו. הוא לא הפסיק להעביר את ידו בתוך שערו הקצר והיה מתוח לחלוטין.
אני יכול להבין אותו, הוא הולך לאבד את אחותו, אחותו האמיתית, הדבר הכי חשוב וקשור למשפחה שלו…
"היי דניאל! דין!" נראה שהוא ראה אותנו ונרגע. הוא התחיל ללכת לכיוונינו, ספק הולך ספק רץ ונעמד מולנו לבסוף, מחזיק בכתפו של דניאל כדי לייצב את עצמו.
"אני שמח שבאת היום, גם אתה דין, אני פשוט… לא יודע, אני מפחד שאני אתפרק בטעות הוא משהו כזה…" הוא אמר, ועכשיו היתה פחות התרגשות בקולו.
"זה בסדר אחי, אנחנו איתך." עניתי לו. "מה הם עושים עכשיו? הם לא אמורים פשוט לתת לה ללכת?" שאלתי.
"הם בודקים רישיון," רישיון? "כלומר, שיש לה תעודות יציאה וכאלה, שהיא בגיל המתאים, מי נתן לה אישור שחרור, דברים כאלה."
"אה, זה רישיון," נשפתי בהקלה. זה היה מעט מלחיץ לרגע.
"אלכססס !!" נשמעה קריאה. אחותו התקרבה לעברינו והתנשפה. זה בטח משהו תורשתי כזה, האי יכולת הזאת לרוץ הרבה ולנשום באותו זמן.
היא הביטה בנו. "הי, אני וונסה, אני מנחשת שאתם חברים של אחי?"
"כן," ענינו אני ודניאל באותו זמן. היא חייכה ופנתה אל אלכס. "טוב, אני צריכה ללכת, יש לי הכל איתי וגם אפילו המלצה מבטי לעבודות מסוימות …" היא נשמעה נרגשת מאוד. "תשמרו על אחי, בסדר? אני לא רוצה שהוא יעשה שטויות בזמן שאני לא כאן לשמור עליו…" היא פרעה את שערו בשובבות והוא הסמיק מעט במבוכה. "היי! …"
"אל תדאגי, אנחנו נטפל כמו שצריך." אמר דניאל. וונסה נתנה לו מבט כזה של 'אני סומכת עלייך שלא תשקר לי' והסתובבה לאחור, וניגשה אל השערים. הם תבעו בעורה מין חותמת אדומה וסגרו אחריה את השערים.

זהו, היא הלכה.

לרגע הכל היה שקט ואז שמעתי יבבות קטנות. זה היה אלכס. הבנאדם כנראה באמת אהב את אחותו…
חיבקתי אותו ונתתי לו לבכות על חולצתי – אוי כמה נשי זה היה באותו רגע – עד שנרגע ואמרתי לו שבקרוב אולי הוא יוכל לראות אותה גם, הוא יוכל לחפש אותה כשישתחררו.
אלכס מחה דמעות מעיניו והביט בנו, "אתם כאלה חברים טובים! " אמר ושוב פרץ בבכי. נאנחתי והבטתי בדניאל, אומר בלי קול "בוא תעזור לי לסחוב אותו לחדר בנים…"
החזקנו בו בשתי צדדיו ותמכנו בו בעוד הוא הולך, שמא ייפול בדרך.
בדיוק כשעברנו בסורק כדי לצאת ממתחם השער, היתה לי מין הרגשה כזאת, רק הרגשה קטנה, שמישהו צופה בנו.