sapir13
* הסיפור חוזר אחורה ומספר איך הכל התחיל. אני יודעת שמלא זמן לא העלאתי, אני אשמה, נכון, אבל לא היתה לי מוזה בכלל ולא היה לי זמן (פרוטקציה עצמית, אכן) בכל מקרה אני מקווה שיש עוד קוראים, ואם כן אז שאהבתם. (אני אשתדל לגמור את זה).

ורד לבן – פרק שלושים

sapir13 23/06/2014 433 צפיות אין תגובות
* הסיפור חוזר אחורה ומספר איך הכל התחיל. אני יודעת שמלא זמן לא העלאתי, אני אשמה, נכון, אבל לא היתה לי מוזה בכלל ולא היה לי זמן (פרוטקציה עצמית, אכן) בכל מקרה אני מקווה שיש עוד קוראים, ואם כן אז שאהבתם. (אני אשתדל לגמור את זה).

"אלכס, אלכס בוא לפה!" אני לוחשת-צועקת לכיוונו. הוא מסתכל עליי, מעיף מבט נוסף מאחורי גבו – לוודא שאין איש שעוקב אחריו- ואז מתחיל לצעוד במהירות לעברי. הוא נותן לי יד ואנחנו צופים בדין ודניאל מדברים עם קר- או יותר נכון, בקר שעושה את עצמה כאילו שהיא לא מכירה אותם.
דין מעניק לה חיבוק, מתעלם מהמבטים של שאר חברי הקבוצה והצוות שעומד מסביב. מזוויות עיני אני רואה אותו מגניב לה נשיקה חפוזה על האוזן. היא מאדימה טיפה ומנסה לשלוט ברגשותיה.
היא לא אמורה להכיר אותו.
היא לא אמורה לדעת מי אנחנו.
היא לא אמורה לדבר.
היא אמורה להיות בובה על חוטים מסוממת שלא מודעת לסביבה שלה, כאילו היא נמצאת במין הדמיה כלשהי.
"עכשיו!" דניאל מסמן לי בראשו לעברם. אני נוטשת את עמדתי עם אלכס ומתחילה לרוץ לעבר קרוליין.
"לאאא!!! בבקשה קר, אל תלכי איתם! לפחות תבקשי מהם שייתנו לי את הכתובת שלך, כדי שנוכל להיפגש כשאצא." אני אומרת בקול הכי מתחנן שאני יכולה. דמעות מזויפות עולות על פניי ואני ממהרת לחבק את קר ולהשחיל את המפתח לכיסה. היא מחזיקה בידי בתנועה לא מורגשת. אני מהנהנת. "דיי אמה, הכל יהיה בסדר, אולי ייתנו לה לבקר אותך…" דניאל מחזיק בידי ומושך אותי אחורה בזמן שאני מנסה להתנגד. בדיוק כשאני שולחת מבט אחרון אל קר, הם לוקחים אותה.
*
"אז ככה: מעבר לדלת החיצונית יש עוד דלת, אבל כדי לעבור אותה צריך מפתח- מפתח מיוחד," דניאל פתח. שבוע עבר ובכל יום הוא עדכן אותי במעט מהתוכנית הגדולה שלו. עכשיו הוא כינס את כולנו וסיפר לנו לפרטי פרטים מה כל אחד צריך לעשות.
אלכס הרים את ידו. "אי אפשר פשוט לנסות לפרוץ את הדלת?" מבטו של דניאל התקדר. "לא. אם ננסה משהו אחר המערכת תזהה את זה כפריצה. ההזעקות יופעלו והדלתות יינעלו אוטומטית." ענן קודר חלף מעל כולנו. משהו שדניאל אמר צץ במוחי. הרמתי אני את ידי. "אמה?"
"אמרת שהבחור ההוא- ג'ון, יעזור לנו נכון? אז הוא יוכל להביא לנו את המפתח. הוא וודאי מכיר מישהו שיש לו את מפתח או שהוא עצמו מחזיק במפתח. אלכס יוכל להעמיד פנים שהוא מדבר איתו בזמן שהוא יביא לו את המפתח."
"האא?! ל-למה אני?" קרא אלכס פתאום. הוא הביט בי כאילו הרבצתי לו ולקחתי לו את הדובי האהוב שלו. "אוי אלכס! אני אהיה מאחורייך, בסדר?" גלגלתי את עיניי.
"חברים, תתרכזו בבקשה." דניאל קטע את השיחה שלנו והקיש באצבעותיו. חזרנו להסתכל עליו. הוא המשיך לפרט את התוכנית. אני מודה שבשלב מסוים איבדתי את חוט ההקשבה ופשוט בהיתי באוויר. לא נורא, ממילא אני יודעת את חלקי בתוכנית.
בשלב מסוים הוא הפסיק לדבר וכולם התחילו לקום. עמדתי לעשות כמותם עד שהוא החזיק בידי, מסמן לי להישאר.
היינו בגן המעופף, ליד המזרקה. הרגשתי מעט מהמים נוגעים בעורי ומיהרתי להתרחק. אי אפשר לדעת מה ההשפעות שלה.
"אמה." דניאל הסתובב לעברי אחרי שהוא ליווה את כולם עד לתחנת הירידה. התיישבתי בסיכול רגליים במקומי. הוא התיישב לפניי ונשק קצרות לשפתיי. "אני מפחד." הוא אמר אחרי שלקח נשימה ארוכה. העברתי את ידי על כתפו קלות. "כולנו מפחדים דניאל. אתה זוכר שאמרת לי שאתה פחדת לדבר איתי בהתחלה?" חיוך קטן עלה על שפתינו כשנזכרנו שנינו בפעם הראשונה שממש התחלנו לצאת. "כן, אבל אני מפחד לאבד אותך, וזה עולה על כל הפחדים שלי יחד." חיבקתי אותו בשקט ועצמתי את עיניי. הרגשה מוזרה חלפה בי בזמן שחשבתי על מה שהוא אמר.
'אני לא מפחדת מלאבד אותך, אני מפחדת מעצמי, אז מה זה אומר עליי?'


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך