ורד לבן – פרק שלושים ואחד-אחרון

עמדנו שם בזמן שקרוליין הלכה אחרי הפרופסור ושאר הקבוצה. המשימה שלה היא להישאר מאחור לשנייה אחת כדי לפתוח את הדלת אחרי הנעילה. עכשיו הכל תלוי בה.
ג'ון נעמד לצידי. היססתי בהתחלה לצרף אותו איתנו. הוא יותר מידי קרוב להנהלה ואי אפשר לדעת אם הוא איתם או איתנו. "אתה חושב שהיא תצליח?" הוא שאל בקול אטום. מבטו היה נעול על הדלת הגדולה. הוא רקע בעצבנות ברגלו בהיסח-דעת, כמעט לא שם לב כלל לפעולה זו.
"היא חייבת להצליח," עניתי לאחר זמן-מה. "הסיכוי היחיד שלנו לצאת מהמקום הזה הוא בידה." זה נשמע מעט נואש ומבקש רחמים, אך זו היתה אמת. אם קרוליין לא תספיק לסובב את המפתח במזמן, אז אנחנו נאבד גם אותה וגם את המפתח.
אמה ישבה על הרצפה כנגד הקיר במסדרון המקביל לשלנו. היא הצמידה את רגליה אליה וטמנה את ראשה ביניהם. דמעות אמיתיות זלגו מעיניה. קרוליין היא החברה הכי טובה שלה במקום הזה.
הן תמיד מסתובבות ביחד או לומדות ביחד, הן אפילו עושות את הטלות שלהן ביחד. אם לא היה ההבדל הטורף הזה של השיער שלהן היה אפשר לחשוב שהן אחיות.
"ואחרי שהדלת תיפתח, מה אתם מתכננים לעשות?" ג'ון המשיך לשאול. לכל אחד נתתי תדרוך מדויק אך לג'ון אמרתי רק את הדברים השוליים. אני עדיין לא סומך עליו.
"דבר-דבר," אמרתי בשקט. "קודם כל שהדלת תיפתח." קול רטינה נשמע. גלגלתי את עיני לעברו ושכנעתי את עצמי להתרכז במשימה שלפנינו.
בדיוק כשחשבתי שאנחנו הולכים לחכות עוד הרבה זמן, הנורות שמעל הדלתות נדלקו. זה היה הסימן לכך שהם עומדים לפתוח ולצאת דרך הדלתות החיצוניות, מה שישאיר דקה אחת בלבד לקרוליין כדי להכניס את המפתח ולהשאיר את הדלת פתוחה לפני שהיא תינעל על ידי המערכת החשמלית.
כולם הצטופפו ליד המעברים בשקט, מחכים לכיבוי הנורות. הבטתי בהן חסר סבלנות. לא היה שום רעש מעבר לדלת, שום סימן שיעיד על משהו שקורה שם.
אמה נעמדה לצידי. "הכל יהיה בסדר, היא לחשה באוזני. גופה עטף אותי מאחורה וידיה נכרכו סביב מותני. הודתי לה בשקט בליבי. התמיכה שלה זה כל מה שהייתי צריך.
היא הביטה בשעון יד שלה ואמרה, "דקה עברה, אני הולכת לבדוק את הדלת." תפסתי את פרק ידה. "זה עלול להיות מסוכן. את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעשה את זה?" היא הנהנה לעברי בשלילה. חיוך קטן היה על שפתיה. חיוך שעלול להיות האחרון שאראה ממנה. "זה בסדר, וחוץ מזה, אני תמיד אוכל לסמוך עלייך שתחלץ אותי אם משהו יקרה לא?" היא נישקה אותי בפעם האחרונה ומיהרה לעבר הדלת. היא הניחה את ידה על הידית ולקחה נשימה עמוקה. היא סובבה אותה והדלת נפתחה.
אנחת רווחה עצומה חלפה בין כולנו.
אמה נכנסה פנימה. הדלת חצי פתוחה מאחוריה, מסתירה אותה ממני. חיכיתי שהיא תצא כדי לסמן לנו שהשטח פנוי ואפשר לעבור, אך מסתבר שלא הייתי צריך לחכות לעוד הרבה זמן. רעש צעדים המתקרבים לכיווננו מילא את המסדרון. כולם הסתכלו עליי בלחץ. למקרה כזה לא ציפינו. הם אף פעם לא חוזרים לשמור על הדלתות אחרי העזיבה. אלה אם…
הסתכלתי על ג'ון. לרגע הוא היה אם ארשת הפנים האטומה שלו, אך חיוך ממזרי זחל אל פניו. חתיכת בוגד. התקדמתי לעברו בצעדים מהירים והנחתי את אגרופי בפניו בחוזקה. ישר בלסת. הוא נשנק ונפל אחורה בכאב.
"דניאל, יצאת מדעתך?!" קרא אליי דין בקול לוחש-צועק. ניערתי את ידי בכאב. "האידיוט הזה מכר אותנו. חייבים לעוף מפה, עכשיו!" אמרתי להם. התחלתנו לרוץ מהר לעבר הדלת. אמה בדיוק הסתובבה החוצה אך כרכתי את ידי סביב כתפה ודחפתי אותה פנימה, מסתיר אותה כמה שאפשר.
"מה קורה פה?" היא לחשה. עדכנתי אותה מהר. היא נאנחה בתסכול והובילה אותנו אל הדלת בצדדית. זהו זה. הדלת החיצונית.
קול הצעדים התקרב ואחריו נשמע פיצוץ קולני. החדר כולו רעד מההלם. רציתי לבדוק מה אם כולם אך לא היה זמן. השומרים נכנסו פנימה מהר, והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לפתוח את הדלת ולדחוף את אמה ואת אלכס הקטן החוצה. נתתי לו את המפתח ואמרתי לו לנעול אחריהם ולברוח, לברוח הכי רחוק שהם יכולים.
מי יודע, אולי אפילו הם ימצאו את קרוליין.
רעש יריות נשמע, וצעקת כאב נפלטה מפיו של דין. הוא דימם כמעט מכל מקום וזה היה נס שהוא בכלל הצליח להשאיר את עיניו פקוחות. הן הביטו בי במבט נואש אך הצלחתי לזהות בהן הכרה. הוא הבין שעשיתי את הדבר הנכון.
זה כל מה שיכולתי לעשות.

הם עילפו אותנו וסחבו אותנו למקום כלשהו. הדרך אליו היתה ארוכה, אך הוא היה חלק מהמבנה, אני חושב. ראשי פעם בכאב מטורף כמו פעמון. הם זרקו אותי בחדר חשוך. לא היה שם אף אחד נוסף. הנחתי שדין נמצא מעבר לקיר התא שלי, כי דפיקות ארוכות ומתמשכות נשמעו שוב ושוב מהצד הנגדי.
הם לא תכננו להוציא אותנו משם. לא, אני בטוח בזה, הם הולכים להשאיר אותנו כאן לעוד הרבה הרבה זמן.