ורד לבן – פרק שבע עשרה

כתבתי לעצמי בראש את רשימת הדברים האחרונים שעשיתי.
1. הלכתי עם דין כדי להיפרד מאחותו של אלכס.
2. הייתי אצל האחות. עברתי את הבדיקה השגרתית.
3. קמתי כשאני בחדר הבנים.
4. כנראה התעלפתי לפני שהגעתי לחדר הבנים.

ניסיתי לחשוב שנייה מה קרה לי בזמן שהתעלפתי עד שהגעתי לכאן, אך היתה לי מין תחושה כזאת… כאילו המוח שלי נחסם.
הרמתי מעט את גופי מין המיטה, נשען על אמות ידי. ראייתי היתה מטושטשת מעט. עצמתי את עיני וכאב פתאומי חדר אליי, ממש כאילו דוקרים אותי מעל העיניים.
ואז, הכל החשיך.

*
' "…תקשיב לי, זה יכול להיות המפתח! אם נוכל לגרום להם לשנן את זה ולשכוח את זה באותו זמן, אז חלק מהמוח יתחיל להתבלבל וישכח לגמרי… כן, נכון, אני יודע שזה עלול לגרום לזיכרונות להיעלם מידי פעם, אך תחשוב על מה שתוכל להשיג! כספות אנושיות! אתה תוכל להצפין אצלם או להחביא בידיהם את הדברים הכי חשובים שלך, ואיש לא יוכל למצוא אותם! הילדים עצמם יישכחו שהם מחביאים דברים!… כן כן ברור, לא כולם…
הו מעולה! אתה מבין? תחשוב על זה, אתה רוצה להמשיך לחיות, ואני יכול לעזור לך. אם תיתן לי ללמד אותם… תחשוב על התוצאה הסופית, יכולה להיות לך אימפריה ענקית! מיליוני אנשים שנאמנים רק לך ולא יבגדו בך או ירצו להרוג אותך…
כן אדוני, ברור, אני מבין, תודה אדוני." ניתקתי את השיחה. הם לא יודעים מה מצפה להם. כל העניין הוא פשוט מאוד, וכבר תכננו הכל. הפנתי את מבטי אל שלושת האנשים שישבו לפניי.
"פרופסור אליסון, האחות שטיין, המנהל קמרי, מה דעתכם להתחיל?"

ילד רזה וצנום הופיע מולי. על פי טבלת הנתונים שלו הבנתי שהוא חולה. משהו קל, לא חריג מידי.
הדלקתי את הפנס והארתי על עיניו. "היי היי, אתה רואה אותי?" שאלתי. הוא מצמץ בגלל האור אך הנהן. "אני הולך להגיד לך עכשיו סדר של מספרים ואתה תצטרך לזכור אותם, בסדר?" עצרתי לרגע כדי לבדוק אם הוא מבין והתחלתי לדקלם את הסיסמא. "3-58-999-0. בסדר? אתה זוכר?" הילד התחיל לחזור על המספרים, אך נראה היה שהוא מתקשה בכך. 'בדיוק מה שחשבתי. אם תגיד להם לדקלם מספר שרק לפני שנייה אם שמעו, הזיכרון ייכנס ללחץ ויתבלבל.' לקחתי את המזרק שנח על השולחן שלי וקירבתי אותו על זרועו של הילד. הוא נרתע מעט. "על תדאג חמוד, זה לא יפגע בך," הוא היסס אך הושיט לי את זרועו. החדרתי את המחט עד הסוף, עד הטיפה האחרונה של הנוזל.
"זה כאב?" שאלתי.
"לא, לא ממש." הוא ענה בקול תמים.
"עכשיו, אני הולך להקריא לך סדרה של מספרים, ואתה תצטרך לזכור אותם, בסדר?" הוא הנהן.
"3-58-999-0, עכשיו תחזור אחריי." הילד הטה מעט את ראשו, כאילו לא מבין על מה הוא צריך לחזור, ואז התחיל לומר את רצף המספרים.
"3-58-999-0."
"ילד טוב," אמרתי ותפחתי על שכמו. סימנתי לפרופסור אליסון שישבה בצד עם הראש שתוציא את הילד. היא קמה ועשתה כבקשתי.
"אז, פרופסור, אתה מוכן להסביר לי מה תפקידם של המספרים?" שאל אותי המנהל קמרי. 'ברור, הרי כולם בעולם הזה בעלי הבנה נמוכה…' חשבתי בזלזול. "המספרים האלו הם בעצם קודים. אתם, בתור צוות בית ספר, חוזרים על המספרים האלו כמעט בכל יום, ואפילו מבלי לשים לב." קמרי ואליסון – שחזרה בינתיים – הביטו בי, כאילו לא מבינים.
"כשהוא אומר קודים, הוא מתכוון לסוג של רמזים. כל מורה בכל שיעור שהוא מעביר חוזר בעצם על המספרים האלו, בכל מיני סוגים של מילים. אם אני אבוא עכשיו ואגיד לך "בית הספר הזה הוא המקום הטוב בעולם. אתה תצליח פה יותר מבכל מקום אחר", חוץ מזה שהמשפט נשמע מבטיח ואמין, הוא חוזר על רצף המספרים 3-58-999-0 שהילד שמע לפני כן, וזה מעורר אצלו כל מיני תחושות, אתה מבין?" הבטתי בשטיין בהערצה, המתלמדת הכי מוכשרת שלי למקצוע.
ההבנה התחילה לחלחל למוחם ואז אליסון שאלה את השאלה שהכי היתה צפויה. "אבל אמרת שהם יכולים לשכוח. איך הם יכולים לשכוח אם אתה מאמן את הזיכרון?"
"אה," פלטתי בחיוך. "זה כבר לפעם אחרת."
*
'מה זה היה הרגע?!' חשבתי בזעזוע. 'זה הרגיש כאילו הייתי בראש של מישהו…' חשבתי על כל השמות האפשריים שאפשר להיכנס אליהם לראש, אך רק שם אחד היה פוטנציאלי ביותר.
פרופסור ג'ור'ג.
התחלתי להתנשם בכבדות ולרעוד. בדיוק כשחשבתי שאני אאבד שליטה, הרגשתי מטח מים אדיר פוגע בי וחוזר את בגדי הדקים.
1,2,3… "אתה משוגע?!?" התפרצתי לבסוף, לא מספיק להגיע לעשר. "מה עבר לך בראש שעשית את זה עכשיו?" הסטתי את מבטי הצידה, אל עבר דין, שרק עמד בצד ולא הפסיק לצחוק כמו משוגע. הסרתי את השמיכה מעליי ועמדתי להתנפל עליו כשלפתע החלקתי כל הדרך למטה, מוביל אחריי עוד גל של צחקוקים בלתי נשלטים.
"אווו…"
"אתה… אתה…" ניסה להגיד אך לא הצליח. הוא לקח כמה נשיפות עמוקות והצליח להירגע. "אתה פשוט התעלפת יותר מידי פעמים אז חשבתי שאולי קצת מים קרים יעזרו לך." אמר לבסוף. הוא חייך חיוך אמיתי וחברי על פניו.
אני שונא שהוא עושה את זה.
"טוב, תודה, אני מניח שזה עזר, רק ששכחת לציין שמים היו קפואים." הזכרתי לו.
"טוב נו, פרט שולי. קדימה, תתלבש ונלך לשיעור." אמר וזרק עליי מגבת.