ורד לבן – פרק עשרים ותשע

התיישבנו כולנו במעגל מכונס. לקרוליין ודין כבר פחות או יותר הסברתי מקודם את הרעיון הכללי, אך חזרתי על דבריי שוב בשביל אלכס.
"מה?!" הוא התפרץ ואני מיהרתי לכסות את פיו. "הם מכניסים לנו סמים בלחם?!" זעק, אך הפעם קצת יותר בלחש. אמה שישבה לצידו הנהנה. "זה הגיוני לגמרי. חשבתם פעם שזה קצת מוזר שהם לא נותנים לאף אחד, אבל לאף-אחד לא לאכול את הלחם? כאילו ממש חשוב להם שנהייה בריאים…" הם שתקו ועיכלו את המידע שסיפרתי להם. "וזה לא הכל. קרוליין, פרופסור ג'ור'ג פנה אלייך והודיע לך שאת עוזבת את המוסד עם הקבוצה המוקדמת יותר במקום עם הקבוצה שלנו בעוד פחות מחודשיים, את לא חושבת שזה קצת מוזר? הם הרי אף פעם לא מקדימים יציאות." היא הביטה בי במבט המום. מסריקה מהירה של תגובתם לדבריי הבנתי שחוץ מדין וממני איש לא ידע.
"קר, זה נכון?" פנתה לעברה אמה והביטה בה בתדהמה, מופתעת מכך שהיא לא סיפרה לה. "את עוזבת מוקדם ולא סיפרת לי?" קרוליין פתחה את פיה אך לא הצליחה לדבר. "אי-איך אתה יודע על זה?" היא שאלה אותי.
"אני פשוט יודע, זה לא הדבר החשוב עכשיו. אתם לא שמים לב מה הם מנסים לעשות? הם מנסים לפצל אותנו! לגרום לנו לאבד אחד את השני." עצרתי את דבריי ולקחתי נשימה עמוקה. אני לא יודע איך, אבל זה מרגיש כאילו הפכתי להיות מנהיג הקבוצה -מה שאני אכן בפועל- וזה קצת מלחיץ. זה מעמד בעל חשיבות גדולה וכל צעד שאני אקח מעכשיו ישפיע גם על השאר, מה שאומר שאני צריך לתכנן הכל בקפידה, בלי טעויות. הבטתי בכל אחד ואחת שישבו שם. דין וקר החזיקו ידיים והמבט שנבע מעיניהם היה תואם. אמון. הסכמה.
על פניו של אלכס התנוסס חיוך זעיר. זה נתן לי תחושה טובה. למרות שהוא הצטרף רק עכשיו הוא סומך עליי שאני אוציא אותנו מכאן.
ואמה, באמה ראיתי את כל מה שאני רואה בעצמי. אומץ. נחישות. פחד. דאגה. היא מוכנה ללכת אחריי בעיניים עצומות. היא יודעת שאני לא אתן לה להיפגע.
"אז היא לא ממש גמורה," אמרתי לבסוף, שובר את השתיקה. "אבל אם אני צודק, והתוכנית הזאת תעבוד, אנחנו נצא מפה ביחד עם הקבוצה הקרובה. הרעיון הוא כזה: קרוליין, לא משנה מה אנחנו עושים – את חייבת להמשיך להתנהג כרגיל, גם אם זה אומר להתעלם לפעמים באמה," היא נעצה בי מבט מזועזע. "על פי הניסיון שלנו עם אחותו של אלכס, חברי הקבוצה העוזבת מתחילים לשכוח דברים, רגשות, אנשים. וונסה שכחה את אלכס." הוא השפיל את ראשו. הנחתי יד מנחמת על כתפו בעוד הוא ממלמל "זה בסדר…" ועוד כמה משפטים בסגנון .
אחרי כמה דקות שאיש לא אמר מילה התחלתי לפחד שמא הם מתחילים להבין שזה רציני ושהם מתחרטים. יש הרבה סכנות בתוכנית הזאת, אני מודה, אבל רק כך נוכל לצאת לעולם החיצוני.
"מתי מתחילים?" הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניה החדורות מטרה של קרוליין. היא הפתיעה אותי לטובה. שילבתי את ידי לפניי. "בקרוב. אני עובד על תוכנית הבריחה הזאת כבר כמה ימים, אך עדיין יש כמה דברים לא פתורים, אך אל דאגה, אני כבר חושב שאני יודע איך להתגבר עליהם." הם שלחו לעברי מבטים מחייכים.
קולות צעדים התקרבו לכיווננו. אמה קמה במהירות ומיהרה להסיר את הסוודר שלה מין המתלה שהיה צמוד ללוח, שם ידענו שמותקנת מצלמת אבטחה. היתרון שלנו והחיסרון שלה הוא שלא שומעים קולות דרכה, כך שגם אם נופיע בקלטת האבטחה, אנחנו נראה מהצד כסתם חבורת תלמידים -חבורת תלמידים שההנהלה שונאת במיוחד – אולי פרט לאלכס- שיושבת באמצע הכיתה במעגל.
נעמדתי מול הלוח והדלקתי את המפה שממנה למדנו בשיעור האחרון. היה לי מזל שהייתי באותו אחד.
"אז מכאן אנחנו לומדים…" התחלתי לומר כשהדלת נפתחה ופרופסור אליסון נגלתה לעיננו. היא הביטה בי במבטה הצר עיניים ואז בשאר החבורה. "מה אתם עושים?" היא שאלה בחשדנות ונכנסה פנימה מעט. "אה… לומדים?" ענה דין והצביע על הלוח. אם זה לא היה מקרה חרום הייתי עוצר את נשמתי. זה היה אירוע חד-פעמי שבהחלט היה צריך לתעד, וחבל שלא.
דין אמר את המילה 'לומדים', כאילו, הוא ממש יודע איך להגות אותה והכל.
נראה שגם פרופסור אליסון חשבה את אותו הדבר כמוני כי מבטה הצטמצם והפך חשוד עוד יותר. "על תורת הפרח?" היא ירתה לעברי מבט שדורש הסבר. גרוני התייבש. נעתי במקומי בעצבנות.
"כן, דניאל בדיוק מנסה להסביר לנו מהו הריח של הפרח. לפי הספר כתוב שיש דיי הרבה זנים שונים של פרחים ושלכל אחד יש ריח שונה. הוא בדיוק עמד לומר לנו-"
"כן כן, הבנתי אותך." היא העבירה בנו במט שאומר "אני שמה עין עליכם" ויצאה מהכיתה. כשהיינו בטוחים שהיא כבר לא בקומה נאנחנו בהקלה.
"את… את משהו…" אמרתי לאמה בחיוך ונשענתי על הקיר בהקלה.