ורד לבן – פרק עשרים ושתיים

עשרים ושתיים:
נו איפה לעזאזל אמה?" שאלתי את דין ברוגז. כרגיל, היא מבריזה לי.
"אל תדאגי הבאתי את המצלמה שלי, נצלם ואז נראה לה." הוא קרץ לי בעינו הימנית וחייך את חיכו השובב. "למרות שהיא תפסיד, אין כמו לראות את זה בשורה הראשונה!"

צחקתי. דין תמיד היה האדם היחיד שהיה יכול להעלים כל כעס וכאב שהיה בי, הוא היה האדם היחיד שיכולתי להרגיש חופשייה בחברתו. לפעמים אני תוהה מה אני אעשה כשנשתחרר מפה, האם הקשר שלנו יישאר? או שהדרכים שלנו ייפרדו…
"טוב… אז קייט כבר ישנה. ראיתי אותה נרדמת," אמרתי לו. קולי היה נשמע כאילו אני איזה בלשית על, מה שאני לא כמובן.
"כולם כבר ישנים." צחק. "חוץ מאיתנו כמובן."
"סתם רציתי לומר, זה הכל," ניסיתי להתגונן. "טוב בוא אני אכניס אותך לחדר." הובלתי אותו לחדר הבנות.
דין שרק שריקה חרישית כשנכנסו. "מה זה הפאר הזה שנותנים לכם? אצלנו הבנים הכל זבל." לחש לי. התאפקתי לא לצחוק ולגרום לכמה בנות לקום משנתן.
"הבאת את הקצף?" שאלתי אותו.
"כן."
"ואת הטוש?"
"כן."
"ואת המצלמה?"
"כן!"
"ו…" התחלתי לומר אך דין קטע אותי.
"תיזהרי ממני קר!" צעק עלי בשקט.
"רק רציתי להגיד 'ועכשיו נתחיל', זה הכל." התייתמתי.
דין נאנח. "טוב לא משנה," אמר. "תתחילי, אני מסריט." הוא הוציא מכיסו מצלמה ישנה, אחת כזאת שכבר קשה למצוא מרוב שהיא ישנה.
לקחתי את הקצף והתחלתי למלא את ידה בו. אחר כך לקחתי את הטוש וצבעתי את גבותיה, כך שיראו מחוברות (למרות שלדעתי הן כבר מחוברות…) ואז ציירתי שפם ועל מצחה סימנתי את האות L. את האמת? כנראה שגם בתור בן היא לא נראת משהו…
קייט התחילה לזוז, ואני מהר קפצתי. "זוז, זוז, זוז!" דחפתי את דין ויצאנו משם מתנשפים.
"די!" צחק ונפל על הרצפה. "מעניין מה היא תעשה בבוקר כשהיא תגלה שזה לא מתכוון לרדת!" הוא כבר לא יכול היה לדבר.
כמובן שגם אני צחקתי, אבל משהו גרם לי להשתתק. רק להביט בפניו גרם לי לרצות לבכות.
"מה קרה קר?" הבעת הצחוק שהייתה על פניו נעלמה כלא הייתה שם.
"מה יקרה כשנצא מפה?" שאלתי אותו. גרוני חנוק מהרצון לבכות באותו רגע.
אבל הוא חייך, לוקח קצוות שיער ומניח אותם מאחורי אוזני. "אנחנו נועדנו להיות ביחד לנצח, קר. שום דבר בעולם לא יפריד בינינו. והשחרור? לצערך, הוא לא מה שיגרום לך להיפטר ממני." דבריו חיממו את לבי וגרמו לפרץ הדמעות לצאת החוצה.
"אני אוהבת אותך." טמנתי את ראשי בחזהו.
"גם אני אוהב אותך קר," אמר. אבל ידעתי את זה. שנינו ידענו כבר ממזמן על אהבתו של השני. אז למה עכשיו? זה נשמע אמתי יותר מכל פעם?
"אני צריכה לספר לך משהו," לחשתי לו. הינה אני עושה את זה. אני סוף סוף מספרת לו.
"כל דבר קר."
"אני משתחררת עם קבוצת השחרור הקרובה." זה נאמר. סוף סוף זה נאמר.
דין שתק, מה שגרם לי לתהות מה עובר לו בראש כרגע? הוא עצוב?
"אבל הקבוצה שלנו יוצאת רק בעוד חודשיים. יש עוד זמן." קולו היה מהול בכאב.
"אני יודעת… אבל ככה פרופסור ג'ורג' קבע."
"אז את הולכת נכון?" שאל אותי. למה זה חייב להיות כל כך קשה?
"כן," הצלחתי לומר בקול חנוק.
"אמה יודעת?" רציתי להרביץ לו, ולצעוק עליו: "מה את עושה את זה יותר קשה ממה שזה?!"
"לא."
הוא חייך אלי ונשק על שפתי. "אז בואי נגרום לשבוע האחרון שלך להיות בלתי נשכח." אמר, קולו לוחש לאוזני וגורם לחיוך קטן ועצוב להופיע על פני.