ורד לבן – פרק עשרים ושמונה

שלושה ימים עברו מאז השיחה שלי ושל דניאל. כל אותם ימים, הייתי בהיפר מוחלט. כולם חשבו שזה בגלל שהשימוע שלי עבר בשלום, אבל זה לא היה זה. טוב כמובן, הרי מי לא יתרגש לברוח מהמקום הארור הזה.
קר ודין עדיין לא יודעים על התוכנית שלנו לברוח, אני ודניאל נספר להם היום.
"אמה! פס…!" קול קרא לי במסדרון כשעברתי.
הסתובבתי במהירות. "אה… זה רק אתה אלכס…" רווח לי כשראיתי את אלכס עומד שם ולא מישהו אחר.
"אני יכול לדבר איתך?" הוא נראה לחוץ. "זה חשוב," הוא הוסיף מהר לפני שאגיד לו שאני ממהרת.
התקרבתי מעט לעברו. "אני מניחה שכן, אבל תעשה את זה מהיר," אני אומרת לו כשעיני בודקות שאין איש בסביבה שיכול להקשיב לנו.
אלכס מהנהן בראשו. "אני רוצה להצטרף אליכם," הוא אומר. ואחר כך מוסיף בשקט יותר, "לבריחה."
הבטתי בו בהפתעה. "כיצד אתה יודע על זה?" אני לוחשת כל כך חלש שאני לא בטוחה שהוא שומע אותי.
"אחרי השימוע, צוטטתי לך ולדניאל." פניו היו אדומות מבושה. "אני מצטער… אבל בבקשה קחו אותי איתכם!" הוא נראה חסר אונים.
היינו מצרפים אותו בכל מקרה לבריחה שלנו, אבל לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר.
"אני מניחה שאתה יכול להצטרף…" דניאל לא יכעס נכון? הרי אלכס הוא אחד החברים הטובים שלו. וחוץ מזה, הוא תמיד דיבר עליו בכבוד ובהערכה.
"תודה, אין לך מושג כמה אני מודה לך!" עיניו נצצו מהתרגשות.
במקום המפגש הסודי שלנו, חיכו דניאל, קר ודין. דניאל שלח לי מבט מבולבל, ואחר כך הסיר אותו כששלחתי לו מבט של, 'אני יסביר לך הכל אחר כך'.
"אלכס! אחי! מה זה? יש לך מושג אם אנחנו כאן רק בגלל שהם רוצים להתחתן והם רוצים שנהיה העדים?" דין שם את ידו על כתפו של אלכס.
קרוליין צחקה. "אם זה חתונה אמה, לפחות היית צריכה להתלבש בהתאם!"
"בוגר מאוד קר…" אני מגלגלת עיניים. תהיתי מדוע היא דווקא החברה הכי טובה שלי. אבל בסופו של דבר, בלעדיה בכלל לא היו לי חברות.
"חברים, זה רציני!" דניאל נעמד בכעס.
דין וקר הביטו בו בחשד. מה כבר יכול להיות כבר כל כך רציני? הו, כמה שאין לי מושג…