ורד לבן – פרק עשרים ושלוש

פרק עשרים ושלוש:
'יש לי מידע חשוב.
הם אחרינו.
אני לא יודע איך אני יודע את זה. אני פשוט יודע.
הם שמים מעקב צמוד עלינו, בעיקר על הבנות. אני חושב שהם חושדים שעלינו עליהם.
ניסיתי להזהיר את אמה אבל בכל פעם אני לא מוצא את הזמן המתאים, או את האומץ.
אני חייב להודיע למישהו, אבל למי?
פרופסור אליסון אמרה לי שהיא רוצה שיחה "צמודה" איתי, עוד רמז לכך שהיא בטח תנסה להוציא ממני מידע כלשהו.
אני… אני מפחד ש'זה' יקרה שוב. בזמן האחרון, כשאני בקרבת אנשים אני… אני כאילו נכנס לפעמים לתודעה שלהם… זה קרה לי כבר כמה פעמים. בפעם האחרונה עם דין. הוא היה מוטרד מזה שקרוליין עוזבת מוקדם. הוא לא רוצה שהיא תעזוב לפניו. הוא לא רוצה לעזוב בלעדיה.
ג'ור'ג טוען שאני צריך פסיכולוג תנועות. עדיין לא הבנתי מה הוא רוצה.'

דין לא היה במיטתו הלילה. הוא בטח התגנב החוצה לתעלולים.
מידי פעם רציתי להדליק את המנורה הקטנה, אבל ידעתי את החוקים, וגם לא רציתי שמישהו התעורר בטעות.
כל המיטות היו מסודרות בשורות, כך שנוצר כמו מין משטח דמקה.
כל הבוגרים היו בשורה האחרונה. לפעמים אני מקנא בקטנים. זה לא תמיד כיף לישון כשמישהו מתחתייך נוחר לפעמים.

הבוקר היה סיוט. כל מיני רעשים מוזרים בקעו מהמסדרונות. ניסיתי שלא להתייחס אליהם, אבל זה היה קשה.
שיח קוצני הופיע מולי.
רגע…
שיח?!
שפשפתי את עיני ומצמצתי כמה פעמים במהירות. השיח מולי התבהר כדין. הוא בוודאי חזר אחרי שנרדמתי, כי אני לא זוכר אותו נכנס בדלת…
"בוקר טוב סאנשיין, איך החיים?" החיוך שהוא דפק לי כל כך דרש סטירה…
התאפקתי.
"מה לעזאזל כל הרעש הזה? מין חידוש של הפרופסור להעיר אותנו?!" ירדתי מהמיטה ושלפתי בגדים מהמגירה. רוב הילדים שהיו בחדר היו משנה ראשונה ושלישית, אז לא היה לי אכפת להתלבש בחדר.
"בכל אופן, לא" דין פסע לצידי והעביר את ידו בשערו מחליק אותו באורך פלא. "פרצה מהומה באזור מגורי הבנות. לא נותנים לאיש להתקרב." משהו בחיוך הרחב שלו החשיד אותי. הוא בטוח קשור לזה.
עקבנו אחרי שיירת הבנים והגענו למקום. המורים יצרו חומה ומנעו מאיתנו לעבור.
פתאום ליבי השתתק.
"זאתת אתת!! אני יודעת! עופו ממני!"
"תירגעי, קייט, תירגעי ותזוזי אחורה…"
"לאא!! זאת המשוגעת הזאת! היא עשתה את זה כדי להתנקם בי!" קייט פרצה פנימה והסתערה על אמה. רציתי להתפרץ פנימה ולהגן עליה אך דין החזיק אותי.
לעזאזל!
"מה את עושה?! תתרחקי משוגעת!" אמה ניסתה להגן על עצמה אך ידיה של קייט משכו בשערה כה חזק, עד שיכולתי לראות את הדמעות מציפות את עיניה.
העניין התחיל להסתבך (בצורה דיי מכוערת) וכשאמה השיבה מלחמה המורים סגרו את הדלתות סוף סוף.
לקחתי את דין ודחפתי אותו לצד.
"מה לעזאזל חשבתם לעצמכם?!" צעקתי עליו. הוא גמגם ולא הצליח לדבר.
"זו בטח השטות הזאת שעשיתם, ועכשיו תראו מי סובל!" הוא ניסה להסביר אך אני לא הסכמתי להקשיב.

חיפשתי את אמה. היא לא היתה בשום מקום.
לא הצלחתי לחשוב על עוד מקומות אפשריים, אז התחלתי לחפש בכיתות.
כשהייתי בסביבת חדר מדעים, שמעתי קול התייפחות. נכנסתי בשקט וסגרתי את הדלת, מתיישב מאחוריה.
"אני מצטער," אמרתי בלחש.
" ' כל הפרעה או יצירת סכנה או התעללות או פגיעה בדיבור מילולי או פגיעה ברכוש או בגוף… והילדה אשר תפר את החוקים ואת דברים המורים תישלח להנהלה…
וכל הזהרה… היא תישלח לעבודת פיצוי…' " היא הקריאה חלקים מין הדף שהיה בידה.
חוקי המוסד.
"אני מבטיח, אני לא אתן להם לגעת בך…" כל כך רציתי להתקרב ולחבק אותה, אך חששתי שהיא תדחה אותי.
"אמה-"
"לא." קולה היה קשה. "אני יודעת שאתה לא קשור לזה, ושהיא היתה נוראית, אבל גם אני הייתי נוראית." היא הסתירה את פניה עם הדף, אך יכולתי לשמוע שהיא בוכה.
"השיער שלך…" לחשתי והצבעתי עליו. החדר היה שקט. בקרוב יהיה שימוע חוק, ואז זה יהיה או היא או קייט.
"אל תתקרב. אני רוצה להיות לבד עכשיו." היא ענתה כעבור כמה דקות.
"אני אמצא אותך." אחרי זמן מה של שקט הבנתי שאני צריך לעזוב.
אז עזבתי.