ורד לבן – פרק עשרים ואחת

פרק עשרים ואחת:
"אמה," היא הסתובבה והביטה הנה והנה, אך נראה שלא ראתה אותי.
"אמה!" אמרתי שוב. הפעם היא הופתעה מעט, נראה שהיא רואה אותי. "זה עובד, תחזיקו את זה!" צעקתי לעברם.
"מ-מי את?" היא שאלה וכמעט מעדה אחורה.
"את לא זוכרת אותי?" שאלתי וחיוך עצוב ושבור עלה על פניי. ממש שנייה לפני שהיא נפלה אחורה ואיבדתי אותה, שמעתי אותה לוחשת את שמי "קלייר" ואז המסך כבה.
"מטומטמים! לא אמרתי לכם להחזיק את זה יותר טוב?! הזהרתי אתכם שזה יקרוס!" צעקתי על הצוות שהחזיק את מסך התקשורת. הם מלמלו כמה התנצלויות.
"קלייר! קלייר! " שמעתי מישהו קורא לעברי. זה היה אריאל. "הצלחת לדבר איתה?"
"כן, והייתי מצליחה קצת יותר עם אלה לא היו מפילים את המסך." אמרתי.
"איך היא נראית? היא גבוהה? נמוכה? בלונדינית?" הוא המשיך לחקור.
"דיי אריאל, אני אענה על השאלות שלך אחר כך, אני צריכה לנוח עכשיו." התקדמתי וחלפתי על פניהם, עושה את דרכי אל המגורים. "לכו תתקנו את זה. אני חושבת שיש לכם שמה כמה חלקים מיותרים ששורפים את המערכת."

בעודי פוסעת בין המסדרונות חשבתי על השיחה הקצרה עם אמה. אני לא מאמינה שמה שאמא אמרה לי זה נכון. איך הם מסוגלים לקחת תינוקות קטנים מהוריהם, לגדל אותם במוסד, במקום שהם מופרדים בו מכל מה שהכירו -שזה היה אמנם מעט מאוד- ועוד גורמים להם לשטיפת מוח. למה איש לא עוצר אותם?!
רציתי לדבר איתה יותר, לחקור עוד על המיקום הספציפי של המוסד כדי שנוכל לשלוח את הגששים שלנו לשם וכך תהייה לנו יכולת תקשור קלה יותר איתם.
אני מקווה שעוד השבוע המכונה תחזור לעבוד.
המכונה הזו היתה מכשיר שהיא ואריאל חשבו עליו, והמתכנתים שהיו שם עזרו לבנות אותו, כלומר, עדיין בונים אותו. מידי פעם הוא מגיע למקומות מסוימים -פעם אפילו למישהי באמצע המקלחת, מזל שבאותו רגע זה קרס לפני שהיא עלתה עלינו- אך זו היתה הפעם הראשונה שהצלחנו להגיע על המישהו מהמוסד, ועוד דייקנו, אל אמה.
זיהיתי אותה בגלל משהו קטן מאוד שאם לא יודעים עליו, לא יודעים לחפש אותו. היא נושאת עליה שרשרת קטנה ובתוכה יש תמונה של אישה. היא בטח מעולם לא העזה לפתוח את העיגול הקטן הזה. גם שערה המתולתל עזר, במיוחד צבעו הג'ינג'י אדמוני.
נכנסתי אל המקום שהוקצה לי כחדר. לא היו בו הרבה פריטים.
זרקתי את עצמי על המיטה הרכה כשראשי קבור בתוך הכרית. היתה לי הרגשה מוזרה שאם לא נעזור להם ונוציא את כולם משם משהו רע עומד לקרות. אמא אמרה שהיתה לה חברה שהיתה במוסד. תחילה היא לא זכרה את אמא ולא הבינה על מה היא מדברת, אך כעבור זמן מה אנשים התחילו לזהות אותה פתאום, והיא עברה כמה טיפולים מוחיים; ואז היא נזכרה בהכל. היא באה ישר לאמא וסיפרה לה כל פרט ופרט -אפילו צבע השירותים (לבן דרך אגב)- שידעה. אמא כמובן הזדעזעה מזה והתחילה לבכות, ומאז אנחנו מנסים לאתר אותם, אבל זה ממש כאילו אף אחד לא מכיר את המקום, כאילו הוא יכול להיות ממוקם ממש מאחורינו ואנחנו אפילו לא נדע על כך.
הכנסתי את ידי לכיסי ושלפתי משם חפץ קטן. אני חושבת שבהזדמנות השנייה שאני אצליח לדבר עם אמה, אני אספר לה הכל, אחרי הכל מגיע לה לדעת את האמת; גם אם היא לא זוכרת אותי.
אבל מצד שני אולי לא כדאי, אולי זה רק יסכן אותה יותר לדעת את האמת. אולי ככל שהיא תדע פחות ככה טוב. זה יציל אותה במקרה והשתמשו עליה בסמים כלשהם.
נאנחתי בתסכול והטחתי את החפץ על בד המיטה. הוא נפתח מעט ותמונה קטנה של אישה הופיעה בו. אמא. השרשרת הזו היא הדבר היחיד שיש לנו כדי לשמור על עצמנו מוגנים. גם לאריאל יש אותה. הוא עונד אותה תמיד, למרות שהוא חושב שזה מגוחך בשביל בנים לענוד שרשראות, אבל היא תמיד איתו מתחת לחולצה.
גם לאמה יש אחת כזו, אבל לא, כנראה שעדיין לא הגיע הזמן שהיא תדע שהיא אחותנו.