ורד לבן – פרק עשירי

"לא יזיק לך גם לעשות שיעורים את יודעת…" אני מנסה לרמוז לה שאני לא מעוניינת באף חלק בזה.
"אני אעשה אם תגידי את מה שאת חושבת על התוכנית, אבל את אמת."
אני שוקלת לרגע את ההצעה ואז שוקלת אם לשקר.
"זה עומד להיות מצחיק," אני אומרת לבסוף, לא משקרת.
"ידעתי!" היא מרימה אגרוף באוויר, כניצחון.
"עכשיו לכי תעשי את השיעורים," אני חוזרת שוב על דברי.
"בסדר, בסדר, הורסת שמחות שכמוך." היא יוצאת מהחדר בדילוגים.
אני מגחכת, קר לעולם לא הייתה הטיפוס הרציני, זאת תמיד הייתי אני, המבוגר האחראי.
אני ממשיכה בעבודתי, כשבעצם ראשי נמצא במקום אחר לגמרי.
מבחני האישיות מתקרבים. מבחני האישיות זה מבחן הנעשה כשאנחנו בני שמונה עשרה, או לפחות בשכבה של הבני שמונה עשרה.
אף אחד לא יודע מה המבחן, אבל הוא קובע את חייך. 
האם אתה מתאים להיות מדען או רופא, לוחם או שוטר… ואז אחרי המבחן לומדים שנתיים עם כל הקבוצה שהתאימה לאותו מקצוע כמוך.
עצם המחשבה על כך שהם בוחרים בשבילנו גורמת לי לרעוד מכעס.
אני קמה בעייפות למיטתי, לא יודעת מה צופן לי הלילה.
*
אני עומדת בשדה פרחים, רוח קלילה נושבת וגורמת לשיערי האדום להתנופף איתה.
השמיים הכחולים משתלבים באופן מושלם עם הפרחים היפים למראה, ואז בלי שלטתי רגלי מוליכות אותי למקום לא ידוע.
לפתע נגלה מול עיני בית מעץ, בית כזה שתמיד חלמתי שיהיה לי.
מתוך הבית יצאו זוג צעיר, מחויכים כשאחריהם יוצאת ילדה קטנה. לילדה שיער כתום-אדום ועיניים ירוקות נוצצות משמחה. ואז אני מבינה, זאת אני.
ידי מתחילות לרעוד. מה עכשיו יקרה? אני מתחילה להילחץ.
אבא מספר ל'אני' הקטנה סיפור, אחד כזה שגרם אפילו לאמא לצחוק. לרגע אני נרגעת. הינה לא קורה כלום, אני מרגיעה את עצמי.
ולרגע, משום מקום מופיעים שני אנשים רכובים על סוסים.
הם מדברים עם ההורי, אך אבי מסרב בתוקף למה שהאיש הזר אמר לו.
האיש אשר דיבר עם אבי שולף אקדח ויורה בו.
אמא צורחת, 'אני' הקטנה לא מבינה מה קרה לאבא. ואני, על הדשא הירוק, בוכה.
האיש השני בא ולוקח אותי מידיה של אמי, ואחר כך יורה גם בה.
הכל מתחיל להיות מטושטש, עצוב.
*
אני קמה בהתנשפות מהחלום.
לילה, כולן עוד ישנות, רגועות. ללא סיוטים וזיכרונות הבאים בחלומות.
אני פותחת את מגירתי, מוציאה משם דף ורושמת:
'הלילה, נזכרתי בעוד זיכרון ישן. הפעם הייתי קטנה, והם הרגו אותם.
אין לי בית לחזור אליו, אני לכודה.'
אני נועלת את המגירה וחוזרת אל המיטה, מנסה לשכוח את החלום.