ורד לבן – פרק חמישי

"אה… הא… היי! אני דניאל…" גמגמתי. לעזאזל! כל כך הרבה זמן אני רוצה לדבר איתה, ועכשיו אני מגמגם!?
"כן, אני יודעת," היא צחקה.
"מה … מה את עושה פה?" היא התיישבה לידי. פניה כה תמימות…
"אה, פגשתי איזה אחד… דין, אני חושבת? הוא רצה לדבר עם קרוליין אז עשיתי איתו החלפות; וחוץ מזה, זה לא כזה נורא לנקות…" טוב דניאל, קדימה, קח את עצמך בידיים!
"אז פשוט החלפת איתו?" שאלתי. היא משכה בכתפייה בפשטות. הושטתי את ידי לעברה והיא תפסה בה. עורה היה רך וחמים. "אז את רוצה לטייל או משהו אחר? ממילא כמעט גמרנו את העבודה, ואלי תמיד מוותר לי." התפלאתי שהצלחתי לדבר בחופשיות ובקלילות, כאילו תמיד דיברתי איתה.
"הממ… אין בעיה. רוצה לטייל בגן?" הנהנתי לאישור וקמתי, פותח את הדלת. "נשים קודם." אמרתי, ג'נטלמן אמיתי.
היא עברה לפניי והעיפה את שערה לאחור, מגחכת. פלטתי שריקה ויצאתי גם, סוגר את הדלת וחותם את שמי ואת דין. "בקטנה." אמרתי בקריצה.
היא הובילה אותי לעבר הגן. כל הדרך עברו בי מחשבות מה יקרה אם יתפסו אותנו ביחד. לפי הכלל אסור לנו לדבר אחד עם השני עד ליום השחרור. הפרופסור והצוות אמרו שזה כדי "להשאיר אותנו שפויים ומפוקסים ולא לתת לנו להתערבב" – טוב, זה לפחות מה שאמרו לבנים.
העברתי את ידי על סורק הדלת. הוא זמזם והדלת נפתחה. הגן המעופף נגלה לפנינו.
שתי כנפיים קטנות הופיעו מולנו וחיבקו אותנו.
"ממ… אני רגילה להעלות לפה כשאני צמודה לקר," אמרה במבוכה. הרגשתי את היד שלה צמודה לגופי. ליבי דפק.
"זה בסדר, זה לא מפריע לי…" מלמלתי. כן בטח. יא' חתיכת שקרן. הגענו למעלה והכנפיים שיחררו אותנו. אני מודה שקצת התאכזבתי, רציתי להמשיך לאחוז אותה לצידי.
הבטתי בפנייה ואושר אמיתי נגלה בהם, לא המזויף כמו של כולם פה. היא התחילה לרוץ ולהסתובב סביב פסלי הגן העצומים שהיו שם. במרכז הגן ניצבה לה המזרקה, הדבר הטהור היחיד, לדעתי. המים הצלולים שנבעו ממנה השמיעו קול פכפוך עדין, ואם הייתם מסתכלים עליה הרבה זמן, הייתם מרגישים כאילו היא שובת אתכם.
אם תשאלו אותי, היא מכושפת. כמובן שכשאמרתי לדין את זה הוא רק צחק ואמר שזה לא הגיוני, אך הוא כנראה שכח שעכשיו אפשר הכל.
"היי אמה," אמרתי, "למה את אוהבת את המקום הזה? כאילו, מה כל כך מיוחד בו?" היא הסתכלה עליי ונעצרה מסיבוביה.
"האמת שלא הרבה, אבל מותר לנו להיכנס לפה רק פעם אחת בשבוע, אחרת הסורק עלול לזהות את האיתור שלנו ואנחנו נישלח לחדר הענישה." קולה רעד מעט בסוף המשפט. החדר הענישה? איך זה שלא שמעתי על זה? 
"מה זאת אומרת רק פעם אחת בשבוע? את באה להגיד לי שמגבילים אתכן בחדר הבנות?" שאלתי בפליאה.
"אתה בא להגיד לי שאתכם לא?" השיבה, עונה לי על השאלה בשאלה.
"טוב, לא." היא הביטה בי פתאום הערצה מסתורית, כאילו מצאה לה מין מפתח לחדר אסור.
"באמת!? אז זה אומר ש…" היא חייכה וקפצה עליי. "זה אומר שאם אני איתך ואתה עובר בסורק אני יכולה להיכנס לכאן חופשי, לא?" פניי האדימו מהקפיצה הפתאומית ולא מצאתי מילים לומר. כשחושבים על זה, אני אוכל לבלות בחברתה הרבה יותר זמן ככה.
"בטח, את מוזמנת לקרוא לי מתי שתרצי." היא התיישבה והתחילה לספר לי כל מיני דברים וחוויות שעברו עליה מאז שהיא פה. שמנו לב שהזמן נגמר וכל אחד צריך לחזור לעיסוקיו.
"טוב אז… אולי נתראה עוד פעם מתישהו," היא אמרה בחיוך מבויש הפעם ואספה את תלתליה הג'ינג'ים.
"כן בטח, להתראות." התחלתי ללכת והגעתי לחדר השינה בנים. דין היה במיטת הקומתיים למעלה. הוא חייך בהתרגשות ונופף לעברי כמו מטורף.
טוב, אולי אני אחוס על חייו הפעם.