ורד לבן – פרק ארבע עשרה

הישיבה המתמשכת על כיסא הברזל גרמה ללבי לקפוץ בכל פעם שקראו למישהי אחרת להיכנס. 
"תפסיקי להיות כזאת לחוצה, אמה." קולה של קר העיר אותי מהתיפוף על הרצפה עם הרגל.
קר בניגוד אלי, לא התרגשה ופניה נשארו שלוות.
"אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה!" יריתי לעברה בכעס. "אנחנו לא יודעות כלום על המבחן הזה ואת עוד אומרת לי להירגע?!"
"לא אמרתי לך להירגע," קולה עדיין שלו, "אמרתי לך להפסיק להיות לחוצה."
נאנחתי בתסכול. "מה ההבדל בזה בכלל?" הבטתי בה במבט מעוצבן.
"לא יודעת, אבל אני בטוחה שיש הבדל." היא נתנה לי מכה על הכתף, מצחקקת לעצמה. באתי לצעוק עליה אך פתיחתה של דלת המשרד קטעה אותי.
"קרוליין?" בטי מסמנת לה להיכנס. לעזאזל, אין עכשיו על מי לצעוק.
"תאחלי לי בהצלחה!" היא קורצת לעברי ונכנסת למשרד.
למה לא יכלו לשבץ אותי ראשונה? נתתי מכה קטנה לקיר בתסכול.
אני יודעת כל כך הרבה על המוסד שזה מצחיק. אבל על המבחן אף אחד לא דיבר, כאילו זה דבר אסור.
מרוב לחץ יכולתי לשמוע את מחוגי השעון מתקתקים תקתוק מעצבן ושאר הקולות של כולם, היו כקולות רקע לצלילי התקתוקים.
"אז מה, קרוליין נטשה אותך?" קולה המרושע של קייט נשמע, אך לא ייחסתי לזה חשיבות. רציתי שיקראו בשמי. "את מתעלמת ממני?" פרצופה הופיע מול עיני.
שתקתי. לא התכוונתי להיכנס לריב עם המכשפה הזאת, ממילא מחר קר תיתן לה נקמה בשמי.
"את חצופה את יודעת?" היא נשמע כעוסה מתמיד.
נופפתי בידי מול פני, כאילו זבוב מעצבן מציק לי. ההגדרה התאימה לקייט באופן מושלם.
לפתע הרגשתי סתירה חזקה על לחיי. הבטתי בקייט בזעם. עורי מעקצץ מהכאב הטרי, כאילו צרבו את פני.
קמתי על רגלי, עיני משדרום זעם ופני סמוקות מכעס.
אגרופי מצא את פרצופה של קייט, מלא כולו זעם ולחץ שנשאר יותר מדי בפנים. היא התנודדה מצד לצד וגנחה מכאב, שמה ידה על אפה המדמם.
עיניה ריצדו להבות אדומות. ידעתי שזה עומד להיות ארוך.
הבנות שהיו איתנו צרחו באימה וחלקם צחקקו וקראו קריאות הידוד.
קייט רצה לעברי, חסרת אסטרטגיה. רק רוצה להטיח בי את אגרופה. כשהיא הגיע אלי חסמתי אותה בתנועה מהירה, מעיפה אותה הצידה בחוזקה.
צעקה נפלטה מפיה, אני לא בטוחה אם מתסכול או כעס. כנראה שניהם יחד.
הסתובבתי לכיוון הנגדי ממנה, חוזרת בחזרה לספסל. לא הייתי מעוניינת להלחם בה או באף אחד אחר, שנאתי את זה בכל פעם שזה קרה.
אני יכולה להרגיש את הצעדים המתקרבים שלה לעברי ואת אגרופה הדואב, רק רוצה לנקום בי על זה שהרבצתי לה.
אגרופה נעצר על ידי כף ידי. הבטתי בה בכעס. "תפסיקי לנסות להלחם בי, פשוט תפסיקי," אמרתי לה, קולי תקיף ומלא כעס.
"אמה?" יצא בטי מהשרד. קר כבר בטח נמצאת בחדר, יצאה מהיציאה השנייה של המשרד.
"כן?" עניתי לה, משחררת את קייט.
"תורך," אמרה ונכנסה למשרד, מתעלמת ממה שקרה כאן. ידעתי שמשהו קרה לה, אך נכנסתי בעקבותיה.
כשנכנסתי קולו של הפרופסור נשמע. קולו מלא שעשוע, "ברוכה הבאה אמה."