ורד לבן הקדמה+ פרק ראשון (סיפור משותף עם ספיר)

הקדמה:

'אנחנו חיים במציאות שונה. אנחנו נראים כמו כולם, מדברים כמו כולם, מתנהגים כמו כולם,
אבל אנחנו ממש לא כמו כולם.
קוראים לי דניאל, ואני אחד מחמשת המורדים. הכל התחיל ביום שבו היינו אמורים לעזוב את ה"מוסד"- המקום בו גרנו כל חיינו. אני זוכר שעוד יום קודם התגנבנו אל החלונות כדי להביט החוצה, לנסות להשקיף על הדלתות שיובילו אותנו אל העולם שבחוץ, אל כולם, אבל אז הכל השתבש.
ג'ון, ילד שהיה בקבוצה שלנו, נתפס. הוא הלשין עלינו וחשף את כולם. 
אני זוכר שהם תפסו אותנו וכבלו את ידינו. זה היה נורא.
אני זוכר שדקה לפני שהם הפרידו אותנו, תפסתי את אמה ואמרתי לה שלא משנה מה, שלא תספר להם מה היא גילתה. 
ואז הם סיממו אותי, מאז אני לא זוכר דבר.

פרק 1:
"כולם, להיכנס בטור, ו… היי היי! בלי הפרעות שם מאחורה! קדימה, אני רוצה לראות את כולכם נכנסים. אתם צריכים לאכול כדי להיות בריאים, אתם יודעים…" כולנו התחלנו לצחוק. זו היתה מין בדיחה כזאת של הפרופסור, הרי כולם יודעים שעם הטכנולוגיה של היום אפשר לעשות הכל, כמו להבריא את העצמות המקולקלות שלך בעודך חי.
התיישבתי בכיסא בקבוע שלי, בשולחן הקבוע, ועם הקבוצה הקבועה.
חדר הבנים.
אמרו לנו שבעוד כמה זמן ירשו לנו לשבת חופשי, ואז נוכל גם להשתחרר מכאן, לצאת לעבוד בעולם האמיתי, הרציני.
הבטתי בשולחן הערוך שהיה מולי. מה שכן, אף פעם לא חסכו מאיתנו אוכל, זה דווקא היה דבר שהם נתנו בשפע.
אתם מבינים, אני – אנחנו – נמצאים במקום שנקרא מוסד; טוב, יכול להיות שיש שם אחר, אבל ככה אנחנו התרגלנו לקרוא למקום. מוסד. אנחנו חיים פה מאז גיל קטן, בערך ארבע. אי אפשר לומר שאנחנו "מתים" על המקום הזה, אבל אנחנו גם לא ממש שונאים אותו. אחרי הכל, יש לנו פה כל מה שאנחנו רוצים…
התחלתי לאכול מין המרק, לוגם באיטיות ומתענג על החמימות שלו. אולי אני לא אספיק לאכול עד סוף היום, אז אני חייב שלפחות יהיה לי משהו בבטן.
"א'חח! חם, חם… !" שמעתי צעקה לפתע. הבטתי במושב שלידי וראיתי את חברי הטוב נושף על אצבעו. היא היתה אדומה, כמו פניו. הוא מילא את כוסו במים קרים ודחף את אצבעו פנימה. אנחת רווחה עלתה על פניו.
"דין, יש מצב שיהיה יום שאתה לא תפגע בעצמך?" צחקתי. הוא שלח לעברי מבט מתנצל ואמר בחיוך, "אתה יודע שזה לא באשמתי, אלה הכפיות, הן מורדות בי." צחוקי התגבר ואף התפרץ, בעוד אני מנסה לרסן אותו לנוכח מבטיהם של הפרופסור והעוזרת שלו. אני עדיין לא זוכר את שמה.
השיעור הבא שלנו הוא שיעור מדע. אין לי ממש כוח להיכנס לשיעור עכשיו, אבל אני חייב.
המשכתי לאכול וצפיתי בכל מי ששהה בחדר האוכל באותו זמן.
בקצה השני היו הבנות מחדר הבנות. אני חייב להודות שאני לא טיפוס דברן, אז אני לא ממש מכיר אותן בשמות, אלא רק בכינויים שאני ודין נתנו להן.
יש את קרוליין -או קר, כמו שדין אוהב לומר- היא דווקא דיי חמודה. עדיין אין לי ממש דעה לגבייה, בעיקר  כי היא פחות מדברת איתי.
וכמובן שאת "ילדת משקפיים" ו "צמות", ו "חייכנית" – היא אישית מלחיצה אותי –  ואת "הבלונדינית", "השחורדינית", "השמנה" – לא, אני לא עושה אפליות, אבל היא פשוט… וחוץ מזה, אני
דיי בטוח שהיא מודעת לכך שכולם כמעט קוראים לה ככה …
ואחרונה, את אמה. היא השנייה היחידה שאני יודע את שמה. יש לה שיער ג'ינג'י מתולתל ושופע, וכשהיא לא אוספת אותו אני חושב שזה מחמיא לה יותר. פניה עדינים, ממש כמוה. אני חושב שכל פעם שאני רואה אותה אני מאבד ריכוז. יש בה משהו סוחף, אי אפשר להכחיש.
"היי היי סאנשיין, תישאר פה, אני עוד צריך אותך." קולו של דין החזיר אותי אל השולחן וראיתי שכולם כבר קמים והולכים. נאנחתי. כנראה נסחפתי שוב.
"אתה יודע שאני יכול פשוט להפגיש ביניכם, כאילו, אולי גם אני מסתכלת עלייך ככה לפעמים…"
"אוי תשתוק," עניתי לו. אני בכלל לא רציתי שהוא ידע מה אני חושב על אמה. זה קרה במקרה. "בכל אופן אתה יודע שאני לא חושב שאני "מאוהב" בה, אני פשוט חושב שהיא חמודה, ועדינה, ועוזרת, בשונה מהאחרות…"
"-ושובת לב ויכולה להיות ידידה מושלמת בשבילך והכל…" השלים אותי. זו היתה בערך שיחה רגילה שלנו, ככה שלא ממש התרגשתי מדבריו. וחוץ מזה, בקרוב ישחררו אותנו מהמוסד הזה, אני לא חושב שיהיה לי זמן בכלל לחברה.
יצאנו דרך הדלת הראשית של חדר האוכל ופנינו לעבר מסדרון גדול שמכל צד שלו היו דלתות. פתחתי את אחת מהן ועברנו דרכה – תוך כדי סריקה קלה – פונים לכיוון כיתת המעבדה.