ומפיר נייט פרק 2

"קנמה" קראתי בשמחה וקפצתי עליו בחיבוק די מוחץ
"יוקי כמה גדלת" אמר קנמה בחיוך "ונהיית יפה יותר מתמיד" הוסיף,ואני בתגובה הסמקתי,אך למזלי הוא לא שם לב.
"אחממ" קרא זירו וגרם לנו להתנתק מהחיבוק "קאין אמר שתגשו לשולחן,האוכל מוכן" אמר במבט אדיש והלך לכיוון חדר האוכל.
לקחתי את ידו של קנמה והובלתי אותו לחדר האוכל שמולא כל טוב עלידי קאין.
התיישבתי בקצה השולחן ,בין זירו לקנמה כדי להפריד בניהם כי בוא נגיד הם לא הכי מסתדרים בעולם.
סרקתי את שניהם,שניהם נראו די חתיכים
זירו עם השיער הלבן והעיניים הירוקות,הגוף האתלטי והקעקוע של מין ורד על צד הצוואר
וקנמה?קנמה עם שיער חום ארוך מעט ועיניים חומות-אדומות מיוחדת כאלו,לא כמו כל העיניים החומות שיש בעולם ללא שום יחוד.
והגוף שרירי במידה הנכונה וחיוך לבן ורחב שממיס כל אחת.
"יוקי הכל בסדר?" שאל קנמה בחיוך,מעיר אותי ממחשבותיי
"כן פשוט אני מעט עייפה ורעבה מהנסיעה הארוכה" השבתי ברכות וחייכתי.
"רעבה אז קחי נסיכתי" אמר קאין והתחיל במהירות די מצחיקה לעמיס על צלחתי טונים של אוכל כגון:
עוף,פירה,ירקות מוקפצים ועוד דברים טובים.
התחלתי לאכול כאשר הרגשתי שמביטים בי,הרמתי את ראשי וראיתי את קנמה וזירו
סורקים אותי ,הסמקתי "מה אתם עושים?" שאלתי אותם
"סתם רצינו לראות כמה השתנת במהלך הזמן,נכון זירו?" אמר קנמה
"לא אני נמממ סתם הסתכלתי על התמונה של הכד" אמר זירו והצביע על תמונה של כד עתיק עם ורדים.
"אוקי" אמרתי בחיוך והמשכתי לאכול.
"איזה יופי שגמרת כמעט את הכל" אמר קאין כשראה שסיימתי כמעט שני שליש מהצלחת.
היה תקופה שהוא חשד שאני אנורקטית כי הייתי רזה אבל הסברתי לו שאני אוכלת מלא ועושה ספורט פשוט
קמתי ממקומי והלכתי עם הצלחת לפח,רוקנתי אותה ושמתי בכיור,שוטפת את הכלים של השאר.
לפתע ראיתי את זירו לידי מביט בי "כן זירו?" שאלתי
"אני רוצה שתתרחקי קצת מקנמה" אמר בטון דואג
"למה?" שאלתי מבולבלת מהסיטואציה
"כי הוא ערפד,ואני לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לי" אמר,מרים מעט את קולו.
זירו הוא בן 17,שהיה בן7 הוריו נהפכו לערפדים על ידי ערפד רשע .
הוריו היו ציידי ערפדים לכן גם לא יכלו לסבול את העובדה שנהפכו לדבר שמתוכנתים ושונאים
ביותר להרוג.
אז הם התאבדו וזירו מצא את גופותיהם .
הוא ואחיו התאום איצירו נשלחו לגור אצל קאין שהיה חבר טוב של המשפחה.
איצירו נעלם לפני שהגיעו לאחוזה ואף אחד לא יידע על מיקומו חוץ מזירו אך הוא לא היה מוכן לספר.
הוא הגיע מכוסה בדם לאחר שגילה את גופת הוריו והבטתי בו בעצב.
נגשתי עליו,באותו זמן הייתי בת 6,עם מטלית של מים חמים ועזרתי לו לנקות את הדם מפניו.
הוא בהתחלה דחף אותי הצידה וציווה עלי ללכת אבל לא הקשבתי ועזרתי לו להתאושש.
וככה נהיינו קרובים.
באותו לילה היינו ישנים ביחד וכל פעם שהתעורר מסיוט שרתי לו שיר ערש שנחרט בזיכרוני מאותו לילה מושלג.
"השלג לבן צחור
נקי מפגע
הלבנה מאירה את שמי הלילה
הכוכבים נוצצים
והאלה החביבה
תדאג לך לנצח נצחים
אז שן ילדי שן
קום עם הזריחה
האלה תגרש את השדים
אז תישן במנוחה
אל תפחד היא שומרת עליך"
הוא תמיד נרדם אחרי השיר הזה.
חיבקתי את זירו ונישקתי ללחיו ואמרתי "אל תדאג"
והתחלתי לשיר את שיר הערש.
והוא בתגובה חיבק אותי.
הרגשתי את הדמעות החמות זולגות מעיניו, התנתקתי ונגבתי אותם עם אגודלי
"טוב בואי קאין קורא לנו לדבר על משהו חשוב" אמר לפתע באדישות וכל רגש ודמעות שהיו הרגע
נעלמו.
הלכתי אחריו לחדר העבודה של אבא וראיתי את קנמה וקאין יושבים ומחכים למשהו.
שנכנסו המבטים כוונו אלי ואל זירו.
"קרה משהו אבא?" שאלתי וראיתי שהוא מתחיל להשתגע "היא שוב קראה לי אבא אהה יוקי החמודה שלי" והפעם קנמה זה ציווה עליו להפסיק והוא פשוט שתק.
"טוב מה שרציתי להגיד שמהיום…"
"מהיום מה?" שאלתי בבלבול מוחלט
"מהיום את וזירו תפקחו על כיתת הלילה" אמר קאין
אני…הולכת..לפקח על כיתה שכולה ערפדים?הייתי בהלם