'ולנטינה' פרק 1

"דוקטור", גברת פרקר קפצה ממקומה ברגע שהרופא יצא מחדר הניתוח. היא הביטה בו חסרת סבלנות, בעיניים עייפות ונפוחות מחוסר שינה.

"הניתוח.. הוא… איך?", מר פרקר לא מצא דרך לנסח את שאלתו מרוב סקרנות.

הרופא הביט בהם ברצינות ואז חייך חיוך חם, "הניתוח עבר בהצלחה, ולנטינה ניצלה".

"הו, תודה לאל!", גברת פרקר נאנחה בהקלה וחיבקה את בעלה המאושר. דמעות של אושר צנחו על לחייהם בידיעה שביתם יצאה מכלל סכנה.

"לבת שלכם יש מזל", הרופא שילב את ידיו, "הסיכויים למצוא לב שמתאים למערכות שלה היו קלושים, אך לפתע צצה תורמת שנמצאה בינהן התאמה כמעט מדויקת! הלב שהושתל נקלט באופן מושלם".

"זה נס", מר פרקר החליף מבטים עם אישתו. הם הודו לאלוהים בליבם, על המתנה הנפלאה שהוא נתן להם.

– – – – – – – X – – –

כעבור שנה…

חלפנו כבר על פני אלפי יערות, כבר נמאס לי לראות עצים למינהם מהחלון של המושב האחורי. האייפוד שלי כבר ניגן את כל השירים שהיו בו. הסבלנות שלי הלכה ואזלה מרגע לרגע.

"נו מה נסגר, אני נוסעים כבר שבוע!", קיטרתי.

"אנחנו נוסעים רק 4 וחצי שעות, ולן, התאזרי בסבלנות", אמא אמרה בקול נינוח.

"רק 4 וחצי שעות?"

"עברנו כבר יותר מחצי דרך, בקרוב נגיע", אבא אמר בלי להוריד את העיניים מהכביש.

גלגלתי עיניים ושבתי להביט בעצים המשעממים בחלון. מצאו להם איפה לגור, בעייריה מסכנה שרחוקה שנות אור מהעיר התוססת שהכרתי. למעשה, היינו אמורים לעבור ללוס אנג'לס בשנה שעברה, אבל בגלל שחליתי במחלת לב דחו את המעבר, ולבסוף גם שינו את היעד כי "אנחנו צריכים קצת שקט אחרי כל מה שעברנו", לטענתה של אמא. טוב, בהחלט הולך להיות שקט בעייריה הזאת, שאני בספק אם יש בה חיים בכלל.

שיחקתי בקצוות שערי החלק, שצבעו תואם לצבע עיניי- חום כאגוז. תמיד קיבלתי אינסוף מחמאות על כמה שהשער שלי מושלם, אבל לדעתי זה סתם שיער. אחד כזה שעומד דום כשאני קמה בבוקר, ולנסות לסרק אותו זו ממש מלחמה.

הודעת סמס קטעה את מחשבותיי. זו הייתה אמה – החברה הכי טובה שלי.

'נו, הגעת?'

'איזה הגעתי, העייריה החננית הזאת נמצאת בסוף העולם'

'כשתגיעי תדווחי לי על מצב החתיכים שם. אה, וזאק מוסר לך ד"ש'

'כן המפקדת!'

הרגשתי פרפר קטן בבטן, ממש פיצי, בגלל הד"ש שזאק מסר לי. זאק הוא אחיה של אמה, ובדיוק כמוהה, הוא מיוצר מתערובת של גנים משובחים במיוחד. עוד מילדות הייתי דלוקה עליו, כותבת את השם שלו ביומן עם לבבות מסביב, ועושה עוד דברים קיטשיים שעושים לי בחילה כשאני נזכרת בהם. די הושפעתי מאמה, בעלת האובססיה המטורפת לבנים. אבל היום אני אחרת. מאז שחליתי, נהייתי אדישה לעניין הזה. אולי התבגרתי. אם כי אני לא מבינה איך זה שגססתי עזר לי להתבגר.

– – – – – – – X – – –

כנראה שנרדמתי למשך כל שאר הנסיעה, כי התעוררתי כשאמא ניערה אותי ואמרה "ולן, התעוררי! הגענו".

הבטתי בחלון, ובמקום עצים שחולפים במהירות, ראיתי בית לא גדול במיוחד, צבוע בצבע בז', עם גג אדום וארובה צצה מתוכו. יצאתי מהמכונית וסקרתי את שטח הבית. שביל אבנים הוביל אל דלת הכניסה, משני צדדיו של השביל היו חלקות דשא, בכל חלקה עמד עץ ברוש גבוה מאוד.

העפתי מבט ברחוב השומם, איש לא נראה מחוץ לשורות הבתים ואף מכונית לא עברה בכביש. שקט. יותר מדי שקט.

"אני רוצה הביתה", יללתי.

"אויש, את שוללת דברים מבלי לתת להם הזדמנות!", אמא רטנה.

"אוף, אמא.."

"אל תגידי לי 'אוף, אמא'. אנחנו נמצאים פה חמש דקות וכבר את מקטרת! הפסיקי!", היא ביטלה את דבריי ובזה הסתיים הדיון.

עם ההורים שלי לא פשוט להתווכח; שניהם עורכי דין מצליחים שכבר זכו במספר לא קטן של דיונים בבתי משפט, אז ברור ששום טיעון שלי לא יעזור נגדם.

נכנסנו הביתה עם התיקים, אני מיד התחלתי בחיפושים אחר חדר ראוי למגורים. כששמתי לב לסולם שמוביל לפתח בתקרה, העיניים שלי נצצו. יש כאן עליית גג. מיד ידעתי שעליית הגג הזאת תהיה שייכת לי. טכנית, זו קומה כזאת. שהולכת להיות רק שלי. הרחק מההורים שלי שישהו בקומת הקרקע. אני אנגן בגיטרה שלי כמה שרק ארצה, אזמין אליי עשרות חברים, כולם יחשבו שאני מגניבה כזאת…

הראש שלי רק הספיק להציץ לעליית הגג הקסומה שדמיינתי, וכבר האבק חנק אותי וגרם לי להשתעל עד שהראות שלי כמעט יצאו ממקומן.

"אוקיי, יש לי הרבה עבודה לעשות שם..", מלמלתי תוך כדי שהשיעולים הלכו וקטנו.

– – – – – – – X – – –

סוף השבוע עבר מהר. התאקלמנו במהירות בבית החדש. כל הארגזים כבר רוקנו מחפצים, שהונחו במקומם החדש. עליית הגג הפכה לגן העדן הפרטי שלי – ניקיתי אותה ביסודיות, מיקמתי מחדש רהיטים והוספתי טאץ' מגניב משלי, עד שהיא נראתה מושלם. חייכתי בסיפוק וצנחתי על המיטה, תשושה לגמרי.

התעוררתי אחר הצהריים ושמתי לב שישנתי בערך 5 שעות, של עונג יש לציין. לפתע ניחוחות נעימים עלו מן המטבח, מיד התייצבתי שם ובחנתי בקפידה את תכולת הסירים.

"שלא תעזי", אמא הזהירה כשראתה שאני שולחת כף עץ אל תוך הפירה עם הפטריות שאני אוהבת.

"טוב, טוב..", נכנעתי והנחתי את כף העץ על השיש, "אני בחוץ", הכרזתי ויצאתי מהמטבח.

"תחזרי לקראת ארוחת הערב!", קולה של אמא נשמע אך הדלת כבר נטרקה. צעדתי במורד הרחוב בעודי בוחנת את הבתים, שכולם נראו די דומים. לא היה איש באזור, חוץ מאיזה זקן שיצא מדלת ביתו, אוחז ברצועה שקשורה לכלב לבן מדהים ביופיו. לא היו שום חתיכים. אם אמה הייתה במקומי היא הייתה מתחרפנת.

בסוף הרחוב הופתעתי לגלות מולי פרדס רחב ויפייפה, עם ריח טרי של גשם – אף על פי שלא ירד גשם בימים האחרונים. טיפסתי מעל גדר העץ הרופפת והתיישבתי על סלע שמשקיף לנוף הקסום. היה משהו בשקט הזה שאמא חיפשה שדי אהבתי, אם לומר את האמת.

אחרי שישבתי שם שעה ארוכה והקשבתי לשקט עם נגיעות קלות של ציוצי ציפורים, הלכתי באיטיות לעבר ביתי כשאני שקועה בהתכתבות סמסים עם אמה.

'אין חתיכים, צר לי'

'אוף :-( מסכנה שלי, את בטח סובלת'

'האמת שלא כל כך…'

"תזהרי!", שמעתי צעקה וחרקת גלגלים, קפצתי אחורה ושחררתי צווחת בהלה כשנער הגיח מהפניה עם אופניים וכמעט התנגש בי.

"במקום להתעסק בנייד תסתכלי לאן את הולכת!", הוא התפרץ בגועליות.

"ואו, תרגע! אלו אופניים, לא מטוס סילון, אתה יכול להאט קצת את הקצב".

המבט שהוא תקע בי גרם לי לקפוא במקומי. היה משהו מפחיד בעיני הקרח האלה, מן קרירות מצמררת שגרמה לי לאי נוחות.

"הבנות פה נהיות דפוקות מיום ליום", הוא מלמל ועזב את המקום כשהוא משאיר אותי פעורת פה. ס-לי-חה?!

"מי אתה חושב שאתה?!", צעקתי.

"היי, לפחות אני חושב", הוא סובב לרגע את מבטו חזרה אליי ושלח חיוך מגעיל ומתנשא.

"סנוב!", צעקתי אך הוא לא ענה לי הפעם. לא האמנתי. ככה הוא מתייחס לבחורה?! הוא ישאר רווק לנצח בקצב הזה.

'קבלי תיקון, יש חתיכים. אבל גועליים בטירוף!'

'אבל היי, לפחות יש על מה להסתכל, לא? ;-)'