וירג’יניה – פרק 5
"דרך אגב, ידעתי שאתה, אני מתנצל, הטרוסקסואל."
העקיצה היתה במקומה.
"לא היה קשה להבחין במבטים שנעצת בכל הבחורות כאן הערב."
זה סוג של כשרון לומר למישהו דברים שמתפרשים כמעליבים בטון אמפתי שכזה, חשבתי. במקביל, הרגשתי סומק מתחיל להתפשט לי על הפנים.
"אם רק היה אפשר להפשיט אנשים במבט…"
התבוננתי בו קצת המום, אבל הוא פשוט המשיך.
"אם הייתי צריך לנחש הייתי אומר שיש לך חיבה לחזה גדול, אבל חוץ מזה לא שמתי לב למאפיין מיוחד נוסף."
גדי אמר את זה כמעט בדרך אגב, כאילו אין בזה עניין, ואני הרגשתי כמו ילד שתפסו אותו על חם גונב עוגיות מהארון. הסמקתי כולי בשלב הזה, בכל הגוף לדעתי.
"וואו, ממש בחנת אותי!"
"אולי. כן, אני מניח." המשיך גדי "היה לי משעמם. אני מחכה פה הרבה," הוא הצטדק.
"אתה בלש פרטי?"
"לא," הוא צחק "בערב אני פילוסוף ושתיין."
"ובשאר היום?"
"שתיין ופילוסוף, " הוא נאנח "אבל בעיקר שתיין."
שתקתי והוא המשיך.
"אתה יודע אבל מה עוד שמתי לב?"
"בבקשה תגיד לי," ניסיתי לאמץ טון סרקסטי.
"שאתה מתבונן בהן במבט מיוסר," התעלם גדי.
המשפט הזה העציב אותי, אבל גם השיב חלק מהחן של גדי.
"אני חושב שסתם יש לי מבט מיוסר, בלי קשר לנשים," זה לא היה לגמרי מדויק.
"נדמה לי שאתה מתבונן על נשים כמו על איזה יצור קסום," הוא המשיך, נותן לדברים איזו נימה פילוסופית.
"…כמו חד-קרן או פיה או בת-ים או…"
הבנתי את הנקודה.
"…כשלמעשה אשה היא יצור פשוט. אין בה שום קסם. לא בין הרגליים ולא בין האזניים. אפילו יצור משעמם."
איזו גסות-רוח. איבדתי את סבלנותי.
"יש לי אמא, ויש לי אחות שאני אוהב, נשים הן לא נחותות מגברים!"
גדי הביט בי במבט מופתע, ספק נעלב "באף שלב לא טענתי שהן נחותות מגברים. אמרתי בסך הכל שהן יצור משעמם. בדיוק כמו גברים! ספורט, קניות, חדר כושר, טיפוח, רכב, דירה, חו"ל, ילדים. כולם אותו דבר. בדיוק כמו גברים, שום דבר מסתורי. אין בהן כלום ויש בהן הכל."
לא כל-כך התעמקתי בדברים האחרונים, בעיקר הרגיע אותי לגלות שהשקפת העולם שלו היא לא מיזוגנית, סתם מיזנטרופית. מיזנטרופיות התאימה לי הערב.
"אני מזכיר לך שאתה ניגשת אלי, עם הטיעון שאני נראה לך אדם מעניין."
"אני מניח שמעניין, מבחינתו של פילוסוף, הוא אדם… קהל שיהיה מוכן להקשיב לדברים שלו, לשאול שאלות ולהעלות טיעונים נגדיים. בסופו של דבר פילוסופים הם אנשים שמאוהבים ברעיונות שלהם. עד עכשיו הוכחת שאתה קהל נפלא. ואל תעלב, אבל כל אחד יכול להיות מעניין לפרק זמן קצר…"
לא נעלבתי.
"ובכל זאת," אמרתי
גדי הפנה אלי את מבטו, מסוקרן.
"גם אם המסתורין הוא לא אמיתי, ההפרדה הטבעית, ולפעמים פחות טבעית שנוצרת בין זכרים לנקבות בשלב מסוים, סביב גיל הבשלות המינית, יוצרת איזה סוג של מסתורין לגבי המין השני."
"כן, נכון," הסכים גדי. "אבל יש משהו מאד מלאכותי במסתורין הזה."
"אם תציב מצלמה נסתרת לְרַגֵּל אחר שיחות נשים, ותניח לגברים לצפות, מהר מאד הם ישתעממו ויבקשו להעביר ערוץ. כנ"ל ההיפך. הדבר היחיד שיעניין אותם, זה אם יאמר משהו אישי עליהם או על מישהו שהם מכירים, ככל שיתעבו את אותו מכר, רמת העניין תעלה."
יש בזה משהו מין האמת, חייכתי.
"אבל אתה מדבר על חיי היומיום. מה לגבי האומנות?! פיסול, ציור, שירה, פרוזה. האומנים מצאו השראה בנשים. חלק גדול מהיצירות היפות ביותר נוצרו בהשראת נשים."
"סינדרום פיגמליון."
"סינדרום פיגמליון?"
"אומנים, באהבתם לאסתטיקה, בכמיהתם לשלמות, סגדו ליופי הנשי, לחומן, לרכותן, נשאבו למסתורין שדברת עליו, וכשגילו את האמת המאכזבת – יצרו לעצמם את האישה 'המושלמת'. יפה, מתוחכמת, לעולם צעירה, יופיה חסין לפגעי הזמן. לפעמים, אני מנחש, התאהבו בדמותה כל-כך עד שלא היו מסוגלים לחוש שום אהבה לאשה בשר ודם, כמו פיגמליון."
"ואם כל ה'יופי' שבתיאוריה שלך, בפרקטיקה, אנחנו יושבים בבר,וכול אחד מהגברים כאן מנסה למצוא לעצמו בת-זוג!"
"חוץ ממך,"
לא לגמרי נכון, חשבתי.
"הדבר השני המעיק ביותר מבחינתו של גבר הוא להיות בחברת אישה, הדבר הראשון הוא לא להיות בחברת אחת," הפטיר גדי "אבל מדובר במועקה ותו לא."
"אתה טוען שאין כאן אף אחד שמחפש אהבה?"
"אהבה נצחית?"
"כן."
"אני מאמין גדול באהבה נצחית! כל מה שאדם צריך לעשות כדי לזכות באהבה נצחית, הוא לרענן מדי פעם את מושא האהבה שלו! אתה יודע מה ההבדל בין קומדיות לטרגדיות?"
"מה?"
"אם זוג צעיר ומאוהב מופיע בעמוד האחרון, זו קומדיה. כל השאר זה החיים."
"אז אתה לא חסיד גדול של מוסד הנישואין, אני מבין."
"שים שני אנשים תחת אותה קורת גג, ככל שיחלוף הזמן כל הרצון שלהם יצטמצם לכדי נקודה אחת זעירה וטהורה. לרצוח אחד את השני, ואז קם בוקר אחד פלוני וחשב לעצמו, 'אתם יודעים מה נשמע רעיון מצוין?! מוסד הנישואין'. נישואין מוצלחים הם כששני בני הזוג ממעטים להפגש. תחילה במהלך היום, אחר-כך בשעות הערב, והזוגות המוצלחים ביותר מסיימים גם את הלילה בבתים שונים."
"הנה אתה, אתה לא עונה לטלפון. אני מנסה להשיג אותך כבר רבע שעה!"
הסתובבנו שנינו, מאחורינו עמדה אשה צעירה, מבטה כולו אומר תוכחה. גדי חייך אליה חיוך רחב.
"פלג תכיר. אשתי."
תגובות (2)
קצת פחות התחברתי (למרות שיש לי תחושה שזו לא המילה המדויקת) לפרק הזה. נראה לי שזה בעיקר השיח וכל הקטע של פיגמליון שפשוט הרגשתי שאני קצת הולכת לאיבוד, שוב, יכול להיות שזה פשוט אני.
אבל כן אהבתי את השיח בהתחלה ואת הסוף, שאחרי כל השיח הארוך הזה על נשים ונישואין, מגלים שגדי נשוי. ממש נתן לזה טאץ' (אם כי לא קיבלתי תחושה שהוא מאושר בנישואים שלו).
הי ספיר.
תודה על התגובה.
אני לא בטוח בעצמי ששילבתי את הדברים באופן שרציתי, אבל עד שאחשוב על משהו טוב יותר, אני אשאיר את הפרק כמו שהוא. תודה בכל אופן על הפרספקטיבה. זה תמיד עוזר.