וירג’יניה – פרק ראשון (18+)
הייתי חייב לצאת. לצאת מהרעש שבראש שלי. אני מענה את עצמי כבר שבוע, אולי יותר, אולי תקופת חיים. הצעתי לעצמי לצאת לשתות. לא. אני לא ממש בעניין של אלכוהול, אבל זה נשמע לי קטע גברי, כמו המינגווי. לפעמים מתפרץ בי איזה דחף להרגיש גברי. אולי דווקא רעיון ההרס העצמי נשמע לי רומנטי, אולי השתכנעתי שאני מיוסר, ושתייה היא פתרון הולם. כן, כמו המינגווי.
לא התחשק לי לשתות עם מישהו. לא התחשק לי להתלבש, לא התחשק לי לצחצח שיניים, או בכלל לצאת מהבית, אבל הייתי מוכרח לעשות משהו עם עצמי. כל-כך הרבה מודעות עצמית, ובו-זמנית כל-כך מעט. כל-כך הרבה נבירה בפצע המוגלתי, ואז עוד תחושה. עכשיו גם לא מתחשק לי לשתות לבדי. עצמי מתעקש להסתכסך איתי.
"תמצא מישהו לשתות איתו," פוקדת נפשי "מצידי תמציא אותו." אם אדם מתייסר, ואף אדם לא שומע, האם הוא השמיע צליל? אפילו פעולה טריוואלית כמו השמדה עצמית, אני כבר לא כשיר לבצע.
"העולם כולו מקום שקרי .. ." ס'אמק, לא זוכר את הניסוח המדויק. איך אני אמור עכשיו להסביר למישהו את הדכאון?! פותח את הספר ומחפש את המשפט, אבל לא מוצא אותו, ומניח את הספר בצד. ככה זה נמשך כבר שבוע. אני מסתובב כל ערב בבית, בתחתוני בוקסר עם הביצים המצומקות מתנדנדות להן בחוץ, מזפזפ בטלוויזיה. לוקח ספר ליד ומניח אותו אחרי חצי עמוד. המחשבות שלי תקועות בחיים שלי שתקועים, ואני חייב לצאת.
אני צריך נפש אחרת, שתתן לי פרספקטיבה לחיים שלי, לחיים בכלל.
בסוף הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת. אחר-כך ירדתי למטה לרחוב והאויר היה נעים. לא קר מדי, לא חם מדי. רוח קלה. גם האויר צריך שלפעמים ירגישו בנוכחותו, שלא יקחו אותו כמובן מאליו. יהיה נחמד ללכת קצת ברגל, חשבתי, אולי צעידה תגרום לי להרגיש טוב, לנשום קצת, אבל זה כבר לא מצליח לעודד אותי כמו בעבר. ברחוב הסתובבו אנשים, צעירים בעיקר, מרעישים מדי, ומשהו בפשטות של ההליכה שלהם שגע אותי, כמו התרסה, כאילו כל העניין הזה של החיים, הקיום, זה משהו שפשוט עבורם, ואני מתחיל לחשוב האם יש להם תכונה מיוחדת שלא קיימת בי והופכת אותם לשמחים, או שאולי דווקא לי יש תכונה מיוחדת שהופכת אותי לעצוב, ואני מרגיש בפנים מחשבה נרקסיסטית מתחילה לגדול ולצמוח. התחלתי לדמיין שכל הרחוב הזה מבוים, והחיים שלי הם איזה סרט שמצולם במצלמה נסתרת וכל האנשים האלה מסביבי, הם לא יותר מניצבים בסרט הזה. מחשבותיהם רדודות ואינן חופשיות, כך שאפילו את האויר מסביבם, הם לא מסוגלים להעריך כמוני. דבר שכיח, שאנשים, בחוסר הבטחון שבהם, מחפשים להקטין ולצמצם את הזולת. תהיתי מי צופה עכשיו בסרט, אבל היה לי ברור שאותו צופה מרותק לדמות שלי, שאפילו אם שום דבר מעניין לא קורה בחיים שלה, כלומר לי בחיים שלי, עדיין הנפש המיוסרת שלי בוודאי מעוררת בו רגש נשגב ששמור לגיבורים טראגיים. יצרתי בו אהדה כלפיי. אחר-כך דמיינתי שמדובר בָּהּ, בּצוֹפָה, והיא נראתה טוב, למרות שהיה מדובר רק ביופי ערטילאי שכזה. הרגשתי שאני צריך להוכיח למענה שאני באמת מיוסר, והוספתי עוד גוון של עצב לעיניים.
* * *
שקוע בדמיון שלי, חסר הרסן, מצאתי את עצמי ברחוב הירקון, ליד איזה פאב. לא נכנסתי. אני בדרך כלל לא בוחר באפשרות הראשונה שניתנת לי. זו לא בדיוק אמונה תפלה, סתם הצורך הזה באשליה שיש לי בחירה, וכדי שתהיה לי בחירה, אני צריך שתי אפשרויות, אבל גם כשאני מגיע לאפשרות השניה, לא קרה מעולם שחזרתי לאפשרות הראשונה, ומכאן שאף פעם לא יצא לי לבחור בה. לא יודע להסביר למה בדיוק. חוץ מבנישואים. אשתי היתה האשה הראשונה ששכבתי איתה. חשבתי שאני אוהב אותה, עד שהבנתי שאני לא. אני חושב שהיא גם לא אהבה אותי באמת. היא אף פעם לא גרמה לי להרגיש אהוב, לא באמת. בסופו של דבר התגרשנו. אשתי לשעבר. עוד לא התרגלתי לתוספת.
נעמדתי לי לדקה מול הפאב, כדי לתת לעצמי סיבות לא להכנס למקום. למרות שכל הטקס הזה היה מפוברק, אולי עבור אותם צופים דמיוניים נאמנים, וממילא, הפור כבר נפל, בכל זאת היה לי חשוב להקפיד על כלליו. אני לא זוכר במדויק את טיב התירוץ, המקום קטן מדי, שקט מדי. סביר להניח שהוא לא היה אף אחד מאלה, לפעמים יש בנו נטייה להעצים תכונה מסוימת, לפעמים במטרה להפוך משהו למעניין יותר, כמו במקרים שאנחנו משתפים איזו אנקדוטה מהחיים שלנו, שפרטיה האמיתיים דהויים ומאכזבים. לפעמים מדובר במנגנון הגנה, כמו במקרים בהם נפגוש אדם שמוצא חן בעינינו, וכאשר נבחין שהחיבה לא הדדית, נשאף להעצים את החסרונות שבו, נגלה צורך להסיר את החן שמצאנו בו ולהחזיר את ההדדיות. לדאבוננו, הלב יבגוד בראש, או אולי זה הראש שבוגד בלב? אני לא סגור על זה. בכל אופן זה לא קשור, וגם לא המקרה. המשכתי לפאב הבא, והוא דמה קצת לקודם, למרות שיכולתי בקלות לשקר ולהגיד שהוא היה גדול מדי ורועש מדי. זנחתי את הסרט, ואימצתי לעצמי סיפור אגדה, וככה נשאב לתוכו, הרגיש לי שמבחינת הסיפור, זה המקום הנכון לשלב בו את חוק השילוש. החלטתי להמשיך הלאה.
* * *
"בבל". שלט הכניסה היה צבוע בצבעי שחור, אדום ומעוטר בפס זהב דק, וניכר שהמעצב או המעצבת התאמצו ליצוק לשלט תחושה של פיתוי וחטא. עמדתי שם, מתרשם מפעולתו הממגנטת של המקום עלי. המוזיקה בפנים נשמעה רועשת, הבסים היכו בלי רחמים בזגוגיות החלונות, ובכל פעם שמלצרית פתחה את הדלת, המוזיקה התפרצה החוצה כמו חיית פרא שנחלצת מכלוב. התבוננתי במלצריות שהסתובבו בחולצות בטן, ומחשופים נדיבים. נעצתי מבטים בלקוחות שישבו בחוץ. בחורות צעירות ישבו שם ועישנו. הן נראו לי כמו פרסומת לטיפול קוסמטי-פלסטי. שפתיים מלאות, עיניי מסקרה מלוכסנות ומפתות וחזה מעוצב. הגברים חטובים, נטולי שיער גוף, לבושים בחולצות קצרות צמודות שמבליטות את שריר החזה הגדול ואת השריר הדו-ראשי. שזופים ועל פניהם של כולם מרוחה אותה הבעת שביעות-רצון עצמית. קעקועים, חלקם מאיימים כמו צבעי מלחמה, חלקם מעוטרים כמו זנב טווס, מנסים לפתות. מילים ומשפטים מהספר שקראתי שבוע קודם, נסחפו ונלכדו בזרם המחשבות שלי. דמיינתי שאמצא בפנים את זונת בבל לבושה ארגמן ושני, והגביע בידה. נשים פתייניות כמו דלילה, לצד גברים שאונם כשל שמשון. דמיינתי את שלומית רוקדת בפנים את ריקוד שבעת הצעיפים, ותהיתי מי יאבד שם את ראשו הלילה.
תגובות (3)
וואו, הצלחת ממש לרתק אותי.
רמת הכתיבה שלך ממש גבוהה לדעתי, אתה מעולה!
מחכה כבר לקרוא את ההמשך :)
עצה אחת לשיפור שיש לי לתת לך, לעשות יותר פסקאות, יש המון בלוקים גדולים של טקסט שאפשר קצת לרווח, חוץ מזה באמת שזה היה מעולה.
נאקומאנסר,
תודה על התגובה והמחמאות.
אני מנסה לנסח תגובה הולמת, בלתי שתשמע כהצטנעות מזויפת.
מעולה זה כנראה לא. הטקסטים שלי מרגישים יותר כמו חיקוי (לטעמי לפחות – המקור מוצלח) והצלחתי להגיע לרמה של בניית משפטים, אבל עדיין הפסקאות לא מספיק יציבות ונוטות להתפרק. אני משתמש בגימיקים (אין לי עדיין פתרון אסתטי יותר). חסרוני הגדול הוא כמובן שהעלילות שלי הן "פילוסופיות" בלבד, ואין בהן מתח אמיתי. הדמויות שלי, כמוני, חיות בתוך ראשן ומהססות לפעול.
היתרון הגדול שלי הוא בכנות, אני מניח.
בכל אופן תודה על התגובה.
הבנתי.
בתור מישהו שלא קרא את הקטעים שאתה לקחת מהם השראה אני הרגשתי מרותק לסיפור ונשאבתי לעולם הפנימי העשיר של הדמות.
אני בטוח שתמצא את הדרכים היצירתיות שלך לרענן את הסיפור ככה שלא תרגיש כמו אחד שמחקה את המקורות שהוא אוהב.
אני חושב שבתור כותב חובב רמת הכתיבה של הסיפור כן מעולה לפי דעתי, ברור שיש מה לשפר אבל לא הצלחתי למצוא הרבה סיפורים באתר שהצליחו להכניס אותי לעולם הפנימי של הדמות כמו שאתה הצלחת.
אתה מאוד מאוד מוכשר ומגיע לך לדעת את זה, מצפה לקרוא עוד קטעים שתכתוב :)