וירג'יניה – פרק נוסף

"יש לי איזו הפרעה, תסמונת, אני לא יודע מה זה בדיוק."
"מה זה? משהו פסיכולוגי?"
"כן, אולי, אולי משהו נוירולגי."
"מה זה עושה?"
"זו איזו רגישות יתר. אני לא יודע איך קוראים לזה."
"מה אתה מרגיש?"
"לפעמים נראה לי שהכל, ובעוצמה."
"לא הבנתי."
"זה כאילו שיש זכוכית מגדלת שמגדילה התנהגויות רגשיות, דברים קיצוניים, אני לא יודע אם אנשים אחרים מצליחים בכלל לראות אותם, ואז יש מגבר ענקי בתוך הגוף שלך, שגורם לרגש הזה להדהד בפנים, בעוצמה בלתי נסבלת."

"אני עדיין לא בטוחה שאני מבינה… תן לי דוגמה."

"אם אני הולך למסיבה, אני תמיד רואה את הבן-אדם שעומד בצד ומתבונן בעיניים… זו לא בדיוק קנאה. הוא רוצה להיות חלק ומשהו מונע ממנו, איזה פחד או ביישנות, הוא מביט בהם ואני מרגיש את הצביטה בלב שלו. אני רואה לפעמים את האיש השמן שמספר בדיחות כל הזמן, ואני רואה את ההגנות שלו. אני רואה את הילד שהוא היה וכמה הוא היה נפגע ונעלב, אני רואה איך כשמישהו צוחק עליו, משהו ממש קטן, לא קשור, איך הוא מיד נדרך. ואם כולם צוחקים, אני קולט את המבט המבוהל הזה שיש לו בעיניים, את הרעד הקל שבטון הדיבור שלו, אני רואה את המצוקה שבתוכו. אני משתדל לעזור. לפעמים אני מנסה למשוך את האש ממנו, לשנות נושא. אצל ילדים זה הכי גרוע…"

היא שתקה אז המשכתי,

"יש גם דברים יפים. אני רואה את הזקן שיושב על הספסל בגינה ומביט בילדים שמתרוצצים, הוא מביט בהם בעיניים מלאות שמחה, וכשילד אחד רץ לידו הוא נמתח, מנסה לפעמים להושיט יד, לגעת בפרץ החיים הזה. אני רואה את הילד שבו, את הגעגועים… גם ביופי יש תמיד איזה עצב. או למשל את שני האחים שרצים. הקטן נופל, הסוכריה נשמטת לו מהיד והוא מתחיל לבכות, ואחיו שגדול ממנו רק בשנה או שנתיים מתבונן בו, הוא כל-כך צעיר אבל הוא כבר מבין, הוא נותן את הסוכריה שלו. נדיבות היא אחת התכונות האנושיות היפות ביותר שיש, חסד, חמלה, אני רואה את כל זה, וכל דבר הוא יפה שבעתיים כשיש בו הקרבה… זו הזכוכית מגדלת, ואז יש את המגבר…"

המגבר המזוין הזה, רק מלתאר לה את המקרים האלה אני מרגיש את הגרון שלי נחנק, את הדמעות מצטברות, הבטן מתהפכת. "לפעמים זה כל-כך חזק," אני מנסה לדבר ולשלוט בקול שלי, להנמיך את עוצמת הרגשות.

"אתה מרגיש פיזית את הרגש של אדם אחר, את הכאב שלו. אתה מרגיש את זה בבטן, לפעמים זו חולשה בגפיים, לפעמים ממש קשה לך לנשום, ואתה רוצה לכבות את זה, אבל אי-אפשר…"

"וכדי להרגיש טוב, אתה מנסה לאתר יופי, אתה מחפש אותו בכל מקום, אתה מחליט לייצר את היופי הזה בעצמך. אתה מוותר, הרבה, כי בויתור יש נדיבות, אבל אז אתה נחשף לכיעור שבניצול וכפיות טובה. אתה נהיה פרקציוניסט כי בשלמות יש איזה יופי, אבל שלמות דורשת המון זמן, ואנשים לא יאפשרו לך את הזמן. אתה מנסה להעזר באחרים, עבודת צוות, אבל אף אחד לא רוצה להשקיע כמוך, אתה מתחיל לתעב בינוניות. במקרים הגרועים יותר אתה רואה את העצלנות או תאבת-בצע ושוב ניצול. איזו תכונה מכוערת…"

"אחר-כך אתה מפתח כעס. אתה לא מסוגל לסבול יותר את הכיעור ובקצוות הקשת של ההתנהגות האנושית יש כל-כך הרבה יותר כיעור מיופי, עד שבא לך שכל העולם ילך לעזאזל, אבל הוא לא הולך לשום מקום,אז אתה מפסיק להפגש עם אנשים, ואם אתה חייב אתה מנסה להתרחק, לא להיות קרוב מדי אליהם פיזית, לא לראות או לשמוע משהו שאתה לא רוצה. אם אתה מזהה שמשהו עומד לקרות אתה מיד חושב איך להסתלק משם. אתה מתרחק מהכל. מכולם. אתה מנסה לברוח, אתה בורח לטבע אבל כל הלכלוך והאשפה מזכירים לך את הכיעור האנושי, הם כואבים לך, מכעיסים אותך יותר, אז אתה מסתגר בבית… בחדר. אתה מפסיק לראות חדשות כי אתה לא מסוגל להתמודד עם כל הכאב והרוע שיש בעולם, אתה חוסם את כל הערוצים שלך מול העולם, אתה רק רוצה להיות לבד, להכנס לחדר ולנעול את הדלת שלך ואז…" השתתקתי
"מה?"
היא התבוננה בי.
"מה קורה אז?"
"אתה מגלה את הבדידות… לא מגלה… את הבדידות כבר חווית, אפילו בחברת אנשים, אתה חווה עכשיו… אתה חווה אותה במלוא עוצמתה…"

"אני חושב שזה מספיק לעכשיו."