וונג נייט – בית ספר לילדים עם כוחות על טבעיים

"מאמי תתעוררי!! ,את לא רוצה לאחר ביום הראשון ללימודים!!". "אני קמה, אוף…".
'למה אני צריכה ללכת לפנימייה כי הם יוצאים לחופשה ולמה לעזעזל היא לאורך כל תקופת החטיבה והתיכון שלי למה?'. התלבשתי וירדתי למטבח הכנתי לי ארוחת בוקר אכלתי ולקחתי חטיף לנסיעה כשאמא צעקה לי "אני את ואבא עוד נאחר!". "אני באה" צעקתי לה בחזרה והלכתי לסלון. לקחתי את המזוודות והתקדמתי לדלת בניסיון שאמא לא תשים לב. אבל היא תפסה אותי בגב ואמרה לי "אני יודעת שאת כועסת אבל את הולכת לפנימייה הכי טובה שיש כי אני ואבא הולכים לקחת את סבא לרופא הכי טוב…". "ואיך את יודעת שהיא הכי טובה?" שאלתי כולי בעצבים. "כי אין לי בררה אחרת עכשיו מתוקה אבא מחכה לך בחוץ ביי סוכריה שלי" אמרה נישקה וחיבקה אותי חזק. יצאתי החוצה ונכנסתי עם אבא למכונית הוא הוריד אותי בתחנת הרכבת נישק אותי ונכנס שוב למכונית. 'לפחות אבא שלי הוא לא תיפוס רגשי שכזה'. כשנכנסתי לתחנה ראיתי עוד הרבה ילדים כמוני חיכיתי על אחד הספסלים כשמישהו התיישב לידי. "היי אני רוי מי את?" הוא שאל. "אני קייטיין אבל אתה יכול לקרוא לי קייט אוי הרכבת בדיוק הגיעה אני צריכה ללכת". התכוונתי לקום מבלי שאפילו הבטתי בו אבל הוא תפס לי ביד הסתובבתי אליו יש לו שיער שחור קצר ועיניים כחולות. "חכי אני אעלה איתך זו גם הרכבת שלי". "מה גם אותך ההורים עזבו ושלחו אותך לפנימייה הזאת "וונג נייט" משהו". "כן לא בדיוק מרצונם אבל בואי שלא נפספס את הרכבת". עלינו לרכבת ותפסנו קרון לבד הוא התיישב מולי ושאל "מה את באמת יודעת על הפנימייה…" "את האמת כלום" עניתי בכנות. "טוב אז אני לא יהיה מי שיהרוס לך את ההפתעה..". אמר ויצא מהקרון. 'איזה ילד מוזר" ודמיינתי מה באמת יכולה כבר הפנימייה הזאת להסתיר.