~וויצ'טאון- פרק 4~
אני פותחת את הדלת הכבדה, מצתמררת כשהיא משמיעה צליל של חריקה. כשאני יוצאת אל המסדרון החשוך, אני מגלה עד כמה הנעליים חסרים לי, הרצפה היא כמו קרח מתחת לרגליי. הריח במסדרון הוא כבד ומכעט בלתי נסבל ולאורכו יש מספר דלתות סגורות. אני ממשיכה להתקדם לאורך המסדרון. כשעיניי מתרגלות לחושך אני שמה לב לדלת גדולה מהאחרות. אור קלוש בוקע מתחתיה. אני שומעת קולות ומתקדמת לעבר הדלת ומצמידה את האוזן שלי אליה, כדי שאוכל לשמוע על מה הם מדברים. אני שומעת קולות אבל הם לא ברורים. יש בפנים כמה אנשים, גברים ונשים, ונשמע כאילו הם באמצע ריב כלשהו.
לפתע אני שומעת קולות מתקרבים. אני מנסה למצוא לאן לברוח, כי לחזור לחדרי לא בא בחשבון, מי שזה לא יהיה הוא ישים לב אליי. אני פונה במהירות ימינה, איפה שהמסדרון הישר מתפצל לשני כיוונים ומתחבאת בין הצללים שהקירות הגבוהים יוצרים. אני מתפללת שהוא לא ישים לב אליי, שעיניו לא רגילות לחושך. הדלת נפתחת ומפזרת בועת אור כתמתם מסביבה. יוצא ממנה איש גבוהה ורחב כתפיים ומתקדם בהמשך המסדרון, למזלי לא לכיוון שלי.
עד שאני לא רואה אותו נעלם אני לא מעזה לנשום.
אני בוחנת את המקום שבו אני מתחבאת. מימיני אני רואה חלון קטן ולשם אני מתקדמת. החלון מלוכלך באבק אבל עדיין אפשר לראות ממנו. אני רואה כמה ביתים קטנים וצנועים, אורות בוקעים מחלונותיהם. אין ברחובות איש. אין כבישים אלא רק דרכים של עפר. יש כמה עצים בודדים.
אני לא מצליחה לראות מעבר לזה, כי הרחובות לא מוארים.
אני חוזרת בשקט לחדר שלי, מוודאת שהאיש כבר נעלם.
אני פותחת את דלת החדר שבו שכבתי ורואה את סילביה עומדת ליד מיטתי והיא לא נראת מרוצה.
תגובות (0)