~וויצ'טאון- פרק 2~

אני מתעוררת ופוקחת את עיני בבהלה כשאני נזכרת מה קרה לפני שהתעלפתי.
אור בהיר ולבן מסנוור אותי. אני סוגרת את עיניי במהרה ומנסה לקום. אני לא מצליחה, הגוף שלי כבד והשרירים שלי כואבים.
"אל תזוזי", קול של נערה אומר לי. אני עדיין לא פוקחת את עיניי בגלל האור החזק ומנסה עוד פעם אחת להזיז את גופי.
"אל תזוזי, תפסיקי לנסות", היא חוזרת ואומרת. בגלל הניסיונות שלי הכאב התעצם. אני מנסה להאבק עוד קצת אבל מגלה במהרה שזה לא יעזור לי, נשכבת על המיטה בחזרה ונאחנת. עוברות עוד כמה דקות שבהן אני חושבת על כל הדברים שקרו אחרי שהגעתי לכאן. אני לא מנסה לחשוב על מה שקורה עכשיו. אני לא רוצה להתעורר למציאות מבלי שאדע מי אני ומה אני עושה כאן. אני נזכרת באישה שדיברה איתי לפני זה, בחדר הקטן והחשוך ומתמלאת בפחד ממנה. אני לא רוצה לחזור ולשוב לראות אותה או לדבר איתה. אחרי עשר דקות של שקט אני לאט לאט מנסה לפקוח את עיניי. אני מגלה שכל החדר מואר במנורות לבנות רבות. אני מסתכלת שמאלה ורואה שורות של מיטות בתי חולים, מוצעות במצעים לבנים וריקות. לידי, יושבת על הכיסא נערה צעירה. עורה שחום, שערה מתולתל, כהה ואסוף בתוך מטפחת לבנה. היא לובשת חלוק לבן ומתחתיו מכנסיים וחולצה פשוטים. יש לה מבט נוקב ורציני בעיניה.
"מי את?" אני שואלת אותה בקול צרוד.
"סילביה, המרפאה סילביה."היא עונה ושואלת, "ואת?"
בגלל שאין לי מושג מה השם שלי אני עונה אותה תשובה שעניתי לאישה, "קטרינה".
"ואיך הגעת לכאן קטרינה? כולם כאן מכירים את כולם ובחיים לא ראיתי אותך כאן. לא מגיעים לכאן חדשים" טון קולה הוא מאשים,
"אני לא יודעת,, אני באמת שלא יודעת. מי אלו כולם?" אני מוסיפה בשאלה,
"כל אנשי הוויצ'טאון"
"בחיים לא שמעתי עליו. אני לא יודעת מה אני עושה כאן", אני שונאת את זה שאני נשמעת מבולבלת.
"באמת? אם לא היית מכירה את המקום לא היית מגיעה אליו!"
"אולי הכרתי אותו בעבר, אבל עכשיו לא נשאר בי שום זכרון. אני לא זוכרת כלום על העבר שלי. הדבר הראשון שאני זוכרת את עצמי על הרצפה עם אפר בפי. לעזאזל! אני אפילו לא יודעת איך אני נראת!" אני מעלה את הקול שלי בכל מילה שאני מוציאה מפי. אני נשמעת מיואשת.
"ואת לא צריכה, את נראת זוועה",
"תודה."
בסוף היא עוזרת לי לקום ולחצות את החדר, בכאבים רבים ואני חושבת שחלק מהם הם בגלל שהאחיזה החזקה שלה בי ולא בגלל הפציעות שלי. היד שלי תלויה תלויה על חתיכת בד שקשורה לצווארי. בזמן שהיא עזרה לי היא אמרה שהיא שבורה. היא מביאה אותי לשירותים, ששם אני שוטפת את פני במים. אפילו לא אכפת לי שהם קפואים כקרח, אני פשוט שמחה להרגיש שוב פעם מים על עורי. זאת התחושה הכי ברורה שהרגשתי עד עכשיו. אני מרימה את פני לאט לאט לעבר המראה המלוכלכת שתלויה מעל הכיור. אני פוחדת, אולי בגלל הפציעות שאני אראה על פני או בגלל הפנים עצמם. אני רואה נערה מבוהלת, שערה שחור ועיניה אפורות. פניה מכוסים בנמשים ובחבולות סגולות וצהובות. אני מוציאה יבבה מיואשת מגרוני.
המחשבה הראשונה שעוברת בתוך ראשי היא שזאת לא אני. לא. הנערה לא מוכרת לי, אפילו לא קצת. אין לי שום זכרון ומראה הזה רחוק יותר מהזכרון של השם קטרינה. זאת לא אני. זאת לא אני. אני מצויה בתוך בהלה איומה, בקושי מסוגלת להחזיק את עצמי על רגליי.
משהו כאן לא בסדר, טעות איומה קרתה כאן.
אני לא כזאת. הבחורה בעלת העיניים האפורות והשיער השחור אינה אני.