ובצדק- פרק 1

יש הקדמה את כדאי לקרוא קודם אותה

"חבר'ה, זוכרים שאמרתי לכם בשמונה ארוחת ערב?", "כן, כן רווית, הנה אנחנו כבר בדרך לחדר אוכל", אמיתי לפעמים יכול להיות כזה אדיש. "ובתשע וחצי ערב של הפנימייה- אנחנו פה כאורחים יש חובת הגעה!". "בסדר רווית!" אני צועק. פאק, איך הצלנו לסבול אותה שנה שלמה.

האמת כשהגענו חדר אוכל רק חיפשתי אותך, בעודי סורק את כל החדר אוכל, רועי זרק לעברי בציניות "אז מה רונצ׳וק, מחפש את ליר?", "סתום סתום כבר". לא הגעת לארוחת ערב, או לפחות לא הגעת כשאני אכלתי, והאמת שיש לי וידוי, ארוחות ערב שהן לא בבית שלי, תמיד יזכירו אותך.

[פלאשבק]
"וואו זה כואב" זרקת לאוויר בעודך יושבת על האדמה ומחבקת את כף ידך הכבויה. "תביאי לי לראות" ביקשתי, פתחת את הכף יד וישר היה אפשר לראות את הכוויה, כתם בגודל של ספר קריאה היה אדום ורגיש, "את הולכת עכשיו למרפאה" חצי תבעתי -חצי ביקשתי. "ומי יעזור לך מהקבוצה? עודד, הגמד מהנסיכה הקסומה או מור, שהכי טוב שהיא יודעת זה לנצח בטאקי?". היא שנונה הבחורה הזאת, "אוי נו מה זה משנה, אם עכשיו תלכי לחובש זה יותר יתרום, אל תשכחי שיש לנו פה עוד ארבעה לילות", "בסדר" היא נכנעה ופנתה לכיוון החובש שהיה בערך חצי קילומטר מהמחנה שלנו. "היי ליר", קראתי לעברה, היא הסתובבה עם החיוך החמוד הזה שלה, בטח חשבת על כמה שהחיים יפים וכמה שנחמד לחיות"אני אלך פעם לא נותן לך לבשל יותר בבישולי שטח".
[סוף פלאשבק]

אנחנו עולים בחזרה לחדר אוכל, אם הייתם שואלים אותי הייתי בכיף נשאר לישון בחדר שהקצו לנו אבל גם יש את רווית וגם 'חובת הגעה, אז הנה, עילי,איתי, עודד, אמיתי, דרור ואני יושבים בשורה הראשונה מול הבמה שהפנימיסטים הקימו, והערב מתחיל, כמסתמן ערב מוזיקה, הרבה הרכבים, הרבה שירים ותכל'ס הם יודע לעשות מוזיקה הילדי פנימייה האלה. מרוב צחוק, שירה וריקוד נעשיתי צמא, אז שנייה קפצתי לשתות, תוך כדי השלוק מים השני שלי אני שומעת את הקול של ליר במיקרופון, "אז כמו שאתם רואים הרמנו ערב קטן ונחמד של מוזיקה, כיף לנו שאתם פה, אני ושאר הפנימיסטים שמחים שאתם פה, אז יאללה הופעה אחרונה!", היא התחילה לשיר את 'תגידי לי את- מרסדס בנד ' ואו, ממתי את שרה ועוד את זה, שזה בכלל שיר על מין.
עד כמה את השתנת?