ובצדק- הקדמה

"גיא תביא לי את המשקפיים כבר לעזאזל", נשמעה צעקה מעומעמת מאחורי הדלת.
"איזה מוסד הזוי", אמר איתי תוך כדי שהוא מחלטר משהו בגיטרה שמצאנו באותה כיתה. ברגע הזה נפתחה הדלת בפתאומיות, את עמדה שם, בסטייל הכי היפי שיכולת למצוא, ביד אחת ערמה מטורפת של ספרים שכנראה באת להחזיר ללוקר שלך, ביד השנייה משקפי שמש, שברגע שראית אותנו הנחת על השולחן ממול.
מבט המום, שלאחר פחות מדקה התחלף לאדיש ורגוע. אחריי כל כך הרבה זמן לראות אותך בלי שום התראה מוקדמת היה כמו לראות מלאך, השתנית במקצת, השתזפת, רזית, הראסטות שלך ארכו.
ילד קטן רץ לתוך הכיתה, חטף את המשקפיי שמש שהנחת על השולחן לפני חצי דקה וקרא: "תתפסי אותי אם את יכולה!" ורץ אל מחוץ לכיתה. "גיא אני אהרוג אותך!" צעקת אליו, "ואיתי תחזיר את הגיטרה ברגע שאתה מסיים איתה, השקעתי בה הרבה יותר מידי בשביל שעוד איזה ירושלמי יהרוס אותה" ורצת כל כך מהר אחרי גיא כנראה.
מה אני עושה עכשיו?