ואת זה אתה אמרת – פרק 7

"בחיי שהיא כבדה,"
"אני בטוח שתתגבר על זה."
"אבל היא כבדה!"
"בוא נגיד שאתה יותר."
שני אנשים עמדו ליד קים המעולפת וניסו למצוא דרך להביא אותה אל הטנדר גדול אשר עמד בכביש הראשי. אחד האנשים, איש גבוה בעל זקן שחור כשיערו שנראה בערך באמצע חייו, ליטף את זקנו הקצרצר בתנועה אוטומטית לחשיבה.
האיש השני, אדם שמן במיוחד, עמד מתנשף לצדו של האיש הגבוה. הם ניסו כבר את הדרך של, להרימה ולהביאה לטנדר, אבל האיש השמן, זה שלקח אותה – או לפחות ניסה – לא היה מצטיין במיוחד בלהרים אנשים.
האיש הגבוה לא היה מצטיין בלעשות דברים. הוא ידע לחשוב. הוא היה חכם, אך כשהיו מצבים בהם היה צריך להשתמש בכוח, הוא היה כאייל אבוד בלהקת אריות.
"מה נעשה, שלומי?" האיש השמן שאל את האיש הגבוה. האיש הגבוה – שלומי – הביט בקים וניסה לאמץ את מוחו.
"אני לא יודע. אסף, בבקשה ממך, התקשר אליו ותגיד שאין לנו איך להביא אותה!" שלומי אמר לאיש השמן, אך הוא הניד בראשו בתוקף.
"לא. זאת תהיה פדיחה נוראית. אנחנו חייבים למצוא דרך להביא אותה." הוא אמר ולא נראה היה שהוא מתכוון לשנות את דעתו בקרוב.
"טוב. בוא ננסה שנינו ביחד." שלומי אמר. אסף הנהן ושניהם התקרבו אל קים.

לבסוף ראובן נתן לאור ללכת, בליווי אזהרה אחרונה.
"תזכור – אני תמיד עוקב אחרייך."
רק לאחר שאור יצא מהבית והתרחק רחוב אחד ממנו הוא נתן לעצמו לנשום לרווחה. הוא המשיך ללכת אל כיוון ביתו בצעדים מהירים, אך פחות לחוצים.
הוא שמע צעדים שקטים אך ברורים מאחוריו והסתובב בתנועה בחדה. הוא ראה איש, בעל שיער שחור שהחל מאפיר ועיניים כסופות. הוא עמד זקוף, ולמרות כך – אור היה גבוה ממנו בערך בראש וחצי.
"מי אתה?" הוא שאל. האיש סקר את אור במבטו החד.
"אותה השאלה ניתן לשאול אותך," האיש ענה בנימה מסתורית.
"אני אור." אור אמר ללא כל חשש. לאחר שמספר דקות האיש עמד שם דומם, הוא משך בכתפיו, הסתובב ועמד להמשיך ללכת. אבל אז הוא הרגיש דבר מה עוצר אותו.
הוא הסתובב בחזרה. האיש עמד במקום בו עמד מקודם, כארבעה מטרים מרחק ממנו. הוא לא יכול היה להגיע אליו כל-כך מהר.
הוא הסתובב שנית וניסה שוב ללכת מהמקום. אבל אז הוא הרגיש כמו חומה שעוצרת אותו. הוא קירב את ידו אל המקום, וידו נגעה במשהו. משהו קר וחלק.
יופי, עכשיו קיר שקוף לא נותן לי ללכת, הוא חשב. אלוהים, למה אני? מה עשיתי רע בחיים?
"לא רצית לדעת מי אני?" האיש שאל. אור קפא למשמע קולו, שצמרר אותו מסיבה לא מובנת.
הוא הסתובב באיטיות והאיש נשף בחוסר סבלנות.
"באמת, ילד. חשבתי שלנוער בימינו יש יותר מרץ לעשות דברים."
אור השלים את הסיבוב במהירות מתריסה והביט באיש במבט מתריס גם הוא. האיש חייך חיוך מרוצה.
"אני הוא ראש מועצת הנשמות. עליי למצוא נשמות נדירות ולהביאן אלינו, על-מנת לשמור עליהן. בידיים הלא נכונות הנשמות הללו עלולות להוות סכנה, בין אם האדם חי, ובין אם הוא מת."
אור בלע את רוקו.
"ולאחר מספר ימים של מעקב אחרייך, אני מוכרח להגיד שאני מופתע. אתה לא מיוחד, למה הוא בחר דווקא בך? אני משער כי אין לדעת. אולי הוא רוצה-"
"עקבת אחריי?" אור קטע אותו. האיש נאנח והנהן.
"הייתי מוכרח. לא דבר נגדך – פשוט האדם איתו אתה נפגש, הוא סוג של שואב נשמות-"
"שואב נשמות? מה זה?" אור קטע אותו בשנית. האיש נאנח בשנית.
"כמו שזה נשמע – שואב את הנשמה מהגוף לשימוש האישי שלו."
אור נראה מבועת.
"אז… למה… למה הוא אמר שהיא תמות? כלומר, הוא אמר שמי שמת בעקבותיו, בגללו, אז רוח החיים עוברת אליו…" אור גמגם בפחד קל.
"בלי הנשמה היא לא תחיה. הנשמות שהוא שואב מזינות אותו, גורמות לו לחיות. ולה נשמה נדירה. נשמה שאם ישאב אותה יחיה לנצח."
"אבל…" אור החל להגיד דבר-מה, ואז נעצר. הוא נעץ מבט תוהה בנקודה כלשהי מאחורי האיש.
"מי אתה?" הוא שאל לבסוף.
"אני לוריאן בן אשח." הוא ענה.
"לוריאן בן אשח?" אור שאל, מופתע מן השם המוזר. "ואני חשבתי שבימינו כל השמות נורמליים."
לוריאן הזעיף פנים.
"כעת עלי לקחת אותך עמי על-מנת לעצור אותו. אתה יודע דברים חשובים." הוא אמר ותפס בזרועו של אור.
"הי, עזוב אותי!" אור קרא וניער את זרועו, במטרה לגרום ללוריאן להרפות ממנו. הניסיון נחל כישלון, שכן אחיזתו של לוריאן הייתה חזקה. אור הרגיש כיצד הזיעה נדבקת אל ראשו, מתחת אל שערותיו הבהירות.
"אתה רוצה שהיא תמות? הנשמה שלה עלולה להוות סכנה רבה. במיוחד בידיו של האדם הזה." לוריאן סינן אל תוך אוזנו של אור והידק את אחיזתו בנער אף יותר. אור נאנק חלושות. הוא הניד בראשו והרפה את גופו.
"לא," לחש. נראה כי כל כוחותיו עזבו אותו, ולוריאן חייך. אור הרים מבט חלוש וחסר-אונים אל לוריאן.
"מה עשית לי?" הוא מלמל. חיוכו של לוריאן התרחב מעט ואחיזתו התהדקה עוד יותר.
"זה לחש. הוא לוקח ממך את כל הכוחות, ואתה נשאר חסר אונים מולי. מול כל אחד, בעצם." לוריאן אמר. אור הרגיש כמו שתיאר הרגשה של כבשה קטנה, אשר מובלת אל המשחטה. חסרת אונים. חסרת כל כוח. חסרת שליטה בעצמה.
"הוא יהרוג את המשפחה שלי…" הוא מלמל. הוא החל לשקוע בערפול חושים, ושדה ראייתו החל להשחיר.
"תעצור את זה… תפסיק." הוא לחש. הוא הרגיש כיצד אחיזתו של לוריאן מרפה והוא מתמוטט אל הקרקע, בעוד עיניו נעצמות והוא מאבד את הכרתו. ברקע נשמע קול צחוק חלוש, מעורב בדאגה ופחד.

אור. אור לבן ומסנוור.
אני מת? אור תהה. הוא נאבק בעצמו על-מנת לפקוח את עיניו למרות האור העז אשר תקף את עיניו. אט-אט האור החל כמו להתעמעם, ואולי היו אלו עיניו אשר הסתגלו. הוא שכב בחדר קטן ומאובק. מנורת שולחן עמדה על הרצפה החשופה, דלוקה, והפיצה אור לבן ומסנוור ברחבי החדר.
כנראה שלא, אני לא מת. אור חשב. הוא הביט סביבו, בעודו מנסה להתרומם. אבל דבר-מה מנע ממנו לקום מן הקרקע המאובקת, דבר-מה מנע ממנו לזוז.
הוא השפיל מבט אל גופו וראה כי הוא נקשר בחבלים עבים. מפרקי ידיו נקשרו, רגליו נקשרו ומותניו נקשרו – וכל זה נקשר אל שלשלאות ברזל אשר מחוברות היו אל הקיר. אור נאנק.
מה עשיתי? מה עשיתי שאני קשור כאן? הוא חשב בכעס קל. הוא נזכר בלוריאן. הוא נזכר בראובן. הוא נזכר במושג, 'שואב נשמה'.
אור נאנח בהקלה לנוכח העובדה שלפחות פיו היה משוחרר – הוא יכול היה לדבר, לזעוק לעזרה. או סתם לצעוק להנאתו ולהפגת כעסו הרבה אשר נגרם בגלל לוריאן וראובן.
הוא החל לצעוק צעקות חלושות, כמעט בלתי נשמעות. ככל הנראה הלחש אשר הטיל עליו לוריאן עדיין לא פג – אור הרגיש את איבריו הרפויים אך בקושי, ולא היו בו הכוחות לצעוק. הוא חשש שלא היו לו הכוחות להמשיך להתקיים.
לפתע דלת החדר נפתחה בחבטה. אור הרים את מבטו אל הפתח, וראה דמות. כאשר הבין מי זה – צרחה חלושה ומבעיתה נפלטה מפיו, בעוד אור הרגיש כיצד גופו שב אל חסרון ההכרה והאפלה חוזרת אליו ועוטפת אותו בדממה.