התקרית פרק-שני

עבר כבר שבוע, אך היא עדיין לא הסכימה אפילו להסתכל עליו
הוא ידע, הוא עשה טעות,
אך אם היא רק הייתה נותת לו הזדמנות להסביר
את התמונה ההיא,
הוא כבר התחיל להתייאש,
יודעים מה?
זה לא נכון.
הוא כבר התייאש מזמן,
הוא פשוט רצה לנסות רק עוד פעם אחת לפני
שהוא נותן ללב שלו למות מיבוש במדבר הבדידות
והיית לו בדיוק ההזדמנות ההיא.
היא הגיע בסיום הלימודים שנייה אחרי שהיא נפרדה מהחברות שלה
ופנתה אל ביתה.
הוא החליט שהוא לא ייתן לה הזדמנות לברוח עד אשר תשמע אותו.
הוא תפס אותה בידה, אל לא חזק, רק מספיק בכדי שהיא לא תברח.
הוא ראה כי ברגע שהיא זיהתה אותו היא התכוונה לצעוק
"תקשיבי, אני רק רוצה אפשרות להסביר את עצמי,
ואחרי זה, אני מוכן לצאת מחייך, לנצח"הוא אמר מנסה לא להסגיר את הייאוש בקולו
"מה דעתך שאתה פשוט תצא מחיי, בלי להסביר דבר?"היא שאלה
ועיניה היו קשות כפלדה "לא"הוא אמר קולו התקשח"אני לא עוזב אותך עד שתתני לי הזדמנות"הוא אמר עיניו מספרות כי זו האמת"בסדר, יש לך חמש דקות"
היא אמרה בסופו של דבר"או-קיי, הנערה בתמונה ההיא, זה היה לפני שנינו"
הוא אמר"מעולם לא בגדתי בך"הוא המשיך עיניו מתחננות לסליחה
"למה שאאמין לך?"היא שואלת"אתה הרי תמיד בוגד בסוף, כולם יודעים את זה"היא אמרה ומילותיה פשוט חוררו את ליבו כחומצה "אתך זה היה שונה"הוא אמר
ותפס בידה "אתך זה שונה"הוא תיקן את עצמו"את היחידה שאני רואה"
הוא המשיך "את רוצה שאני ארד לברכיים ואשבע שאני צריך רק אותך?"
הוא שאל וירד על ברכיו מחזיק בידיה"אני נשבע, אני אעשה הכול, רק תסלחי לי"
קולו התחנן ועיניו הפצירו בה