התקווה האחרונה לחיי- פרק 6

"את לא יודעת שלא מנומס להתעלם מאנשים?!" צעק רועי.
"עזוב אותה, אתה רואה שהיא לא עונה, מה שאומר ש…" צחקקה ליאור וכולם התחילו לשיר ביחד-
"נוגה הדובה! היא כזאת שמנה! מי ירצה אותה? אף אחד מהשכונה!"
"אמא אני פיפי!" צעקה נועה.
"תראו ת'פנים שלה! כולה אדומה!" צעקה שיר.
"יא מכוערת טוסי בחזרה לכוכב שממנו נחתת!" צחק תומר.
אני רק עמדתי שם, קפואה, ולא יכולתי לזוז. רציתי לבכות, רציתי לברוח משם, רציתי את אלעד.
לפתע נשמעה צעקה מהצד השני של המדרכה.
"הי! תעזבו אותה! אין לכם חיים שאתם ככה נטפלים לאנשים?!"
יכולתי לזהות את השיער האדום הזה מכל מקום. זו הייתה סן מולן. היא לומדת איתי בכיתה. מעולם לא באמת דיברתי איתה, היא נורא שקטה. גופה קטנטן וחיוור ועיניה אפורות בוהקות. היא הפחידה הרבה אנשים בזכות הקעקועים שעל ידיה. אני לעומתם לא פחדתי.
"מה זה? מי זאת?! מי זאת?!" צעק רועי.
"זאת סן" אמרה נועה.
"מי זאת סן" שאל.
"היא איתך בכיתה גאון" אמר תומר ונתן לו סטירה קטנה במצח.
"אהה! ההיא עם הקעקועים!" צעק רועי.
"כן ההיא עם הקעקועים" אמרה נועה וצמצמה את עיניה בניסיון לאתר את פניה של סן.
"יאללה שתלך גם כן! לא מפחד ממנה!" צעק רועי.
"אם יש לך אומץ בובי, בואי לפה!" צעקה שיר במבט מזלזל.
"כן תבואי! או שנמשיך להציק לחברה הקטנה הזאת שלך!" אמר תומר ותפס אותי חזק בכתף.
"תעזבו אותה כבר!" צעקה סן ורצה לעברם. היא הייתה כל כך קטנה לעומת תומר. היא הגיעה לו בקושי עד הכתף ובכל זאת נתנה לו הרגשה של איום.
"לא רוצה לעזוב אותה! למה מה תעשי לי?!" צעק תומר.
"תאמין לי שאתה לא רוצה להתעסק איתי" אמרה סן בלחש.
"שתקי ת'פה יא זונה!"
ואז, הו אז היה רגע נפלא. סן בעטה בתומר, בעטה בו חזק. הוא נפל על הרצפה ואיבד את אחיזתו בי.
"יא בת של זונה! אמן יהרוג אותך סודני אמן!" צעק תוך כדי בדיקת החבלות שנגרמו. סן חייכה.
"גם בריון וגם גזען" אמרה ותפסה את ידי ורצנו לכיוון הפארק.
"יא מכוערת תחזרי לפה ותבקשי סליחה!" צעקה שיר. אבל אנחנו כבר לא שמענו. רצנו באושר ולא הפסקנו לצחוק. זה היה הרגע הכי מדהים בחיי. באמת.