התנועה האחרונה #5

מאז שהבנתי שסופית החלום שלי מתקרב להגשמו לא ביזבזתי שניה מבלי להתאמן. בכל פינה אני יכולה להגיד שכבר הספקתי לרקוד, הספקתי לעשות איזה סיבוב או קפיצה אפילו יותר. המוזיקה לא הפסיקה להתנגן בבית כל סוף השבוע. "הבנו שאת הולכת לרקוד על הבמה הכי גדולה שיש, בנתיים את לא שם אז תעזרי לנקות!" אמא אמרה מגישה לי מגב. "אני חייבת להיות מוכנה!" אמרתי. "הבית לא יהיה נקי לבד…" אבא אמר, גילגלתי עיניים. אם הבית היה רוצה להיות נקי הוא לא היה מתלכלך כל יום מחדש…
סוף השבוע הרביעי מאז האודישנים- כל העולם ורוד. הלכתי למסיבה אצל ורד הכרתי עוד שני מתמודדים ממש נחמדים, זאב ודין. שוחחנו המון ולא פעם עלה הדיון על מה קרה לאמילי והשאר שנפצעו. לא הראו את הנפילה שלהם בתוכנית בטלוויזיה, כאילו שהם פשוט לא עלו לגג לרקוד… "אני חושב שהם בטח לא נפצעו בכלל…" זאב אמר. "לא הגיוני מהגובה הזה, ושמענו אותם כל אחד בכה…" דין טען. "מה את חושבת?" זאב הביט בי. חשבתי לרגע. "ראינו אותם נופלים, אנחנו מודעים לזה שהבניין היה גבוה… כנראה נפגעו ופשוט מחכים שיחלימו לפני שיטבעו את התוכנית!" אמרתי לסיכום וכאילו שאני יודעת מה אני אומרת דין וזאב הסכימו איתי. "אני לא חושבת שיצליחו לטבוע את התוכנית, זוכרים חתמנו על טופס… התוכנית לא לוקחת אחריות על שום נזק!" ורד אמרה והתיישבה לידי. "צודקת…" דין אמר. "רגע, אז זה ממש מסוכן… כל דבר שקורה לנו הוא כאילו לא קרה מטעם התוכנית. אנחנו נצטרך לשלם על הטיפול ותרופות מיליוני שקלים, אין לנו ביטוח רפואי! זה לא טוב…" זאב קרא עוד מתמודדים הצטרפו לדיון. כל אחד והפחד שלו מהטופס שחתמנו. "לא הייתי צריכה לחתום!" ורד אמרה, כולם הסכימו. ללא ספק הטופס הזה הוא הדבר הכי מטופש שקיים. המשכנו לרקוד ולהנות כשהפחד והדאגה על מה יהיה בהמשך התוכנית לא עוזבת אותנו. "אם משהו יקרה לי אתה תגיד להורים שלי שאהבתי אותם!" דין אמר לזאב. "אל תדבר ככה…" אמרתי. "אבל כל דבר יכול לקרות ומי יודע מה יהיה…" דין לחש בכדי לא לפתוח דיון סוער מחדש. "תשתדל להיזהר, יהיה בסדר התוכנית צריכה שיישארו בחיים בשביל המשך העונה!" אמרתי ובאמת שככה חשבתי באותו הזמן…
יום שני כחמישה שבועות אחרי האודישנים- הגענו להתחיל להתאמן למופע שיהיה על הבמה הכי גדולה בארץ. כל ההתרגשות באוויר. שמתי לב שאורן מתחמק ממני אז לא רדפתי אחריו, פשוט נדבקתי לורד והחבורה שלה דין וזאב. "זה באמת מרגש!" ורד פנתה אליי. "נכון, כל השבוע לא הפסקתי לרקוד ולחכות לרגע הזה!" אמרתי. חיכינו בשקט וכשכלום לא קרה הרגשנו מטח עוד יותר. "אוף אני רוצה שיתחיל כבר!" מילמלתי. "אני גם, הבמה הזו קורצת לי!" ורד אמרה עושה תנועה עם היד כאילו יש שם משהו באוויר. "מי היה מאמין שאני אגיע לזה יום אחד!" דין אמר. "אתה רוקד ממש טוב, זה היה ברור שאתה תגיע!" ורד אמרה וראיתי את דין מסמיק. "אתם מכירים מפעם?" שאלתי. "למדנו ביחד ריקוד מהגיל הכי קטן…" דין אמר. "פעם היינו עוד שותפים ועלינו על במות שונות אבל זה לא החזיק הרבה זמן בארץ." ורד אמרה. "כיום אני וזאב רוקדים הרבה ברחוב, וגם יש לנו סטודיו ששם אנו מלמדים ילדים קצת תנועות תמורת סכום טוב…" דין אמר מניח את ידו מסביב לזאב. "צודק, התשלום באמת טוב…" זאב אמר צוחק לעצמו. "נשמע שאני חייבת לבוא לראות." אמרתי. "היי, לא לשכוח להזמין את השותפה שלך מהילדות… נראה אם אנחנו עוד זוכרים כמה ריקודים מפעם." ורד אמרה. מהפינה של העין שלי ראיתי את אורן מביט לכיווני חושב שאני לא שמה לב. משהו עובר עליו. הוא נראה כל כך לחוץ ורחוק ומסוגר. מה קרה לו? בהיתי בו ממרחק אך הוא שם לב וסימן לי להגיע לצד. מיהרתי. "היי הכל בסדר איתך?" שאלתי. "כן, ברור למה שלא." אורן אמר מביט בכל דבר חוץ ממני. "אממ כן ואתה יודע מה קרה לי? הגיעו אליי חייזרים לבית וברחתי לחלל…" המצאתי שטויות. המבט של אורן חזר אליי. "אני יכולה לראות שמשהו לא בסדר!" אמרתי במהרה. "עוד רגע מתחילים!" אורן מילמל וניסה להתחמק שנית. "אחרי האימון אני לוקחת אותך לשתות קפה, אל תנסה לברוח לי!" סיכמתי וחזרתי ליד ורד עם אורן. אני לא יודעת מה הולך אצלו במוח אבל כדאי שיהיה בסדר בסופו של דבר אנחנו צריכים לרקוד ביחד עד שלב הבא של התוכנית…
האימון היה נחמד, קיבלתי את אחד התפקידים הגדולים. שלושה ריקודים שלמים ללמוד בנוסף סולו רק אני והבמה כל האורות עליי… זה מרגש! התארגנתי במהירות והלכתי לבית הקפה. חיכיתי כשעה שלמה מבלי סימן מאורן. קניתי לעצמי קצת מאפה ויצאתי מהחנות. הוא לא יכל להבריז לי, זה לא היה בכוונה. נכון?