התנועה האחרונה #4

תמיד ידעתי שאני רקדנית. תמיד הבנתי מה אני רוצה, הבמה הכי גדולה, קהל ענק ובגד מהמם… אני מול הזמן עם המוזיקה באוויר. לצערי משפחתי לא כזאת אני כנראה שונה וזה דבר טוב. בתקופה שהתחלתי לרקוד הייתי ממש קטנה וחשבו שזה תחביב, מאז שלקחתי את זה רציני לא נתנו לי יותר לרקוד. ככה שהייתי רוקדת בכל רגע אפשרי. לדוגמא, פעם בכיתה המורה לא הגיע אז הדלקנו מוזיקה ורקדתי עם כולם אבל רקדתי!
ההורים שלי היו מוזמנים כל כמה ימים בגלל 'בעיות הריקוד' שלי… משם רק התקדמתי לרקוד ברחובות בשדות ובסוף גם על הגג של הבית. אנחנו עדיין גרים באותו בית מאז ומתמיד ככה שהגג כבר קיבל את השם שלו, המקום של עלמה. אף אחד מבני המשפחה לא נוהג לעלות לשם. לפני כשנתיים צבעתי את כל הגג בצבעים שונים והסכימו לי שיהיה לי פינה שקטה לעצמי, על הגג…
"אלוקים, כמה שהמשימה הזו מסוכנת!" ורד רטנה לעצמה. "אל תדאגי, זה כמו לחצות כביש… את תהיי בסדר!" אמרתי נותנת לה לעשות פרצוף אחרון לפני שהיא עולה אל הגג. "היא תיהיה בסדר." אורן אמר. הסתובבתי וראיתי אותו כאילו כמה זמן הוא כבר היה שם. "ללא ספק." אמרתי. "אז יש לך טיפים? הבנתי שעשית את זה פעם…" אורן לחש. הבטתי בו, מאיפה הוא שמע? עמדנו שם לעוד כמה זמן. "אל תיפול!" אמרתי ומיהרתי להתקדם אל הגג. "עלמה, רציני!" אורן קרא אחרי. הסתובבתי לרגע כשכולם מחכים לי בעליית הגג. פניו של אורן היו נפולות ורציניות, עיניו מפחדות. "תבדוק את כיוון הרוח… תיזהר מהשחור שעל הגג גם הוא יכול להגיע לטמפרטורה גבוהה מידי לידיים…" אמרתי והנחתי את ידי על כתפו. "זו סתם משימת ריקוד, אתה טוב בזה מצויין!" אמרתי ומיהרתי למעלה כשהמצלמות מתקרבות לצטט את השיחה הקטנה שלנו… איזה מזל שבדיוק שמתי לב אליהם, אני לא הייתי רוצה שכולם יידעו את הטיפים האלה.
אחרי שגמרנו אני ואורן את התורות שלנו לרקוד על הגג מיהרתי לתת לו מים לשתות להרגע. כל המצלמות מיהרו לראות את 'המשימה ששברה את אורן'… לא היה נעים לראות את הבחור עם השרירים יושב בצד כולו מהורהר כולו כל כך מפוחד ומודאג. "קח." נתתי לו בקבוק מים. "זה לא היה כל כך נוראי!" עודדתי אותו. "בזכות מה שאמרת לי, לא." אורן השיב שותה מהבקבוק מים. ורד מיהרה להצטרף, לא יודעת מי היה רוצה כשהמצלמה עלינו. "היי חברה… זו הייתה חוויה!" ורד צחקה מתיישבת לידי כשמהכיוון השני נמצא אורן. ניהיה שקט עד שהמצלמות חלפו ממנו למקור אחר. "תודה על הטיפים!" ורד אמרה. "כן, הם היו מעולים!" אורן אמר. הסמקתי. "בבקשה." מילמלתי. "אז מאיפה לך הניסיון?" ורד שאלה. הבטתי בשניהם ובמבטים הסוקרים שלהם. הם מנסים להבין מי אני… "המשפחה שלי לא אוהבת שאימצתי 'תחביב'…" הסברתי ומיד נעמדתי. לא הרגשתי נוח להגיד את זה הם משפחה ממש אוהבת ונהדרת. מיהרתי ללכת מבלי להגיד עוד מילה או מבט. הרגשתי אחרי כמה דקות שמישהו הולך אחרי פניתי לכיוון הכי רחוק מכל המצלמות ונעצרתי. שם מאוחרי הגיח אורן כמובן. מי אם לא הוא? "את לא אוהבת להיפתח כל כך…" אורן ניסה לגרום לאווירה להיות חיובית קצת. "אני לא אוהבת להסביר דברים לא מובנים לי…" אמרתי. "מה לא מובן לך?" אורן שאל ברצינות רבה, כשבדיוק הופיע איזה מצלמה בפנים שלנו. אני ואורן נהיינו שקטים לרגע. "יש המון דברים לא מובנים…" מילמלתי חוזרת להביט באורן. הוא המשיך לשתוק שלא יגיד משהו לא בסדר ולא מוערך מול המצלמה. "אתה יודע מה אני עושה כשמשהו לא מובן לי?" שאלתי, מיהרתי להדליק מוזיקה מהפלאפון שלי. "רוקדת!" אמרתי. סתם זזתי קצת פה ושם והעלתי חיוך על פניו של אורן. הוא ניגש אליי החזיק בידי להתחיל לרקוד איתי. סתם לכיף, וזה היה יותר מכיף. כאילו כל תנועה הייתה מתוכננת למרות שלא… בסוף שנינו התיישבנו על הדשא, המצלמה עדיין שם. "זה באמת מוסיף מצב רוח טוב!" אורן אמר נושם בכבדות קצת. "בוא נלך למצוא עוד מים…" אמרתי ומיהרנו לברוח למצלמה…
חזרנו ליד הבניין ששם כנראה אמילי בדיוק עלתה לרקוד. "זוכרת את הפעם שהיא 'בטעות' שמה לך בתיק תולעים?" ורד אמרה. "והפעם שהיא בטעות שפכה מיץ תפוזים על הבגדים שלך…" אורן אמר. "זה נכון שהיא לא הכי נחמדה, אבל מי יודע למה ומה הסיבה שלה…" אמרתי. כשלפתע מהגג נשמע צעקה וראינו את גופה של אמילי נופל. מלמעלה עד למטה כולם הביטו. כשאמילי נחתה בתוך האדמה הקשה כבר לא נשמעו צעקות אלה צווחות של בכי דוממות. התקרבנו ללכת לעזור אך אנשי האבטחה הגיעו מהר וביקשו שנזוז מהמקום ונמשיך בתוכנית… כמה מתמודדים נבהלו קשה כמה הודו על כך שזה לא הם. "אלוקים, וואו… אני חשבתי שנעבור את זה בשלום." ורד הביטה בי. "הייתי צריכה לתת לה כמה טיפים…" מילמלתי לעצמי. "את נחמדה מידי, אני חושב שזה היה מגיע לה!" אורן לחש לי. "אוי אלוקים, כמה שזה מפחיד… מי יודע מה יהיה איתה…" ורד קראה והביטה סביבה בפחד. "התוכנית הזו עוד תהרוג את כולנו!" היא אמרה. "אני בטוחה שיהיה בסדר…" מילמלתי. כל מה שרציתי זה להגיע לבמה הכי גדולה שאפשר, להגשים את החלום שלי. להראות לכל משפחתי מי אני.
בהמשך התוכנית נפלו עוד שני מתמודדים אחרים וגם הם נלקחו עם האבטחה, כולם היו בהלם כל פעם מחדש. לא היה ידוע לאן לקחו אותם או עד כמה שהם פצועים. "אחרי הפרסומות נדע, מי הם השלושים שעולים על הבמה?" האישה הזו נקרא לה ה'מודיעה' היא כמו המנחה של התוכנית אמרה. היא התקרבה אליי ללא מצלמות. "את רקדנית מעולה." היא אמרה. "תודה." מילמלתי. "ברצינות, את יכולה להגיע רחוק רק תשתמשי במצלמה להביע קצת יותר את עצמך מריקוד שאנשים יכירו אותך… ככה תתפרסמי יותר!" המודיעה אמרה והלכה. התלבטתי מה היא אמרה אבל ישר אחרי זה הופיעו מצלמות והתחילו לרעיין את מי שהכי היה מבוקש, כמובן אורן.
"חזרה לשידור כולם לעמוד…" המודיעה אמרה וכל המצלמות זזו אליה. המתמודדים התבקשו לעמוד מאחוריה. "כפי שהבטחנו אנחנו נגיד מי השלושים שעולים לרקוד על הבמה הכי גדולה!" המודיעה קראה כולנו היינו במטח. התחילו לקרוא שם אחרי שם שיעמוד קדימה עד שהגיעו לשלושים שעוברים. אני נשארתי במקום גם אורן וורד. "כל מי שעומד קדימה, לא הייתם טובים מספיק. כל הכבוד לשלושים שלא ביקשתי שיתקדמו!" המודיעה קראה לפתע וכולם היו בהלם. אני עם זאת הייתי כל כך בהלם שקראתי בשמחה וחיבקתי את אורן ואז את ורד… פשוט הגשמתי חלום! אני הולכת לבמה הכי גדולה שאפשר!
קיבלנו את המערכת שעות החדשה שלנו, מתי יש תוכנית ומתי מתאמנים אלו שנבחרו וכו'…
"עוד הפתעה קטנה כל מי שלא מתוך השלושים, עוזב אותנו לספסל… מתוך אלו שבספסל אחד יחזור בסוף…" המודיעה קראה והמצלמות מיהרו לצלם את כל המתמודדים שהיו עצובים וכו'… "אני הולכת להופיע על הבמה הכי גדולה!" קראתי. לא שמתי לב למצלמה שלכיווני. "החלום שלה." אורן אמר לורד. "אה לא ידעתי, הגיוני שהיא תתנהג ככה." ורד אמרה והתקרבה אליי. "איזה יופי, אנחנו נתאמן הרבה ביחד…" ורד אמרה מנסה להתעלם מהמצלמה. "נכון, ונלבש בגדים כאלה של רקדניות יפות. בגדים מעוצבים ואיפור!" אמרתי והתחלתי לדמיין את עצמי. "אני לא מאמינה שבסוף בסוף, אני באמת מגשימה את זה! חלמתי על זה מאז הילדות, הימים הארוכים בבית הספר… השעות הקשות של ימי העבודה…" אמרתי ואז המצלמה התקרבה לפרצוף שלי וקפצתי אחורה. כמעט נפלתי ככה שאורן תפס אותי. "סליחה." אמרתי ונעמדתי בחזרה. "אז ניפגש באימונים!" אורן אמר במבוכה מול המצלמה נתן לי בקבוק מים ומיהר ללכת. "ניפגש." אני וורד קראנו ומיהרנו ללכת לכיוון השני לקחת את התיקים שלנו… אני ממש מקווה שאני באמת מגשימה את החלום שלי, זה מרגיש לי לא אמיתי…