התחלתו של הסיפור שלי

מיד לאחר שסיים אבי להקריא לי את הסיפור הוא נשק למצחי, כיבה את האור ויצא מחדרי.
כעבור דקות אחדות שכושלות מלהסתיים נשמעות שוב אותן הצעקות, מכינות אותי לרגע.
בתוכי אני יודעת מה צפוי לי, אך בכל פעם מחדש מקווה אני למשהו אחר, משהו חדש, שיפתיע, שישמח, אבל לא.
מה שכן משתנה הוא גודל הצפייה שלי לפעמים הבאות אשר פוחת אט אט.
הצעקות לא פוסקות ורגליי מובילות אותי אל הדלת, ושוב ידיי מרגישות צורך לפתוח אותה, למה זה מגיע לי? הייתי שם כבר אז למה שוב?
הדבר היחידי שגורם לי לרצות להישאר הוא להיות שם בשבילם, וגם קצת בשביל עצמי, זה המעט שאני יכולה לעשות עכשיו…וכנראה גם בכל פעם אחרת שזה יופיע.
דומה לנצח רע אבל גם למעין מתנה, דמיינתי פעם שיהיה אפשר לגרום לזה להפסק, אם הייתי מרשה? אני עדיין לא יודעת, זאת בעיה קשה.
לא קיוויתי מעצמי למשהו אחר.. פתחתי את הדלת, ושוב ראיתי את אותם השליחים שבאו לקחת ממני את אהוביי, פעם אחר פעם.
הפעם זה כבר לא ממש כאב, רק ישבתי שם קצת והבטתי בדלת הבית שנראית כל כך מיותרת וחלשה עכשיו .. מדגישה את שליטתם בנו.
המקום הבטוח שלי, הבית שלי, וגם הוא לא יכול להגן עלי מפניהם.
עלו הדמעות והחלטתי שזה כבר יותר מדי ופקחתי את עיניי, ביציאה אני כבר די שולטת.
קמתי מהמיטה וכבר התחלתי לשמוע את ההכנות שבחוץ, בכל זאת אני גרה ברחוב הראשי, ככה זה כל שנה מאז שהמלך קארלב עלה לשלטון.
לקחתי את השמלה האדומה שלי יחד עם חגורת העור הדקה שנסרכת סביב אזור המותניים ואת נעליי הבובה החומות שלי, כמעט ותואמות לצבע החגורה.
חפפתי וסירקתי את שערי, מרחתי מעט עיפרון שחור בעיניים וענדתי זוג עגילי פנינה, מה שגרם לי להביט בשרשרת שלי, הדבר היחידי שהשאירה לי אמי לפני שעזבה.
זה נהיה קצת קשה והחלטתי לשבת על המיטה, עלו לי קצת דמעות, שוב, אבל אסור לבכות כי יש איפור עכשיו וגם משום שזה ידאיג את דודתי אנה, וגם משום שהיום הוא יום חג וצריך להיות שמחים אבל לא הצלחתי לשמור אותן ובכיתי.
יופי קרוליין, גם את זה הצלחת להרוס, לכמה נזק בן אדם אחד יכול לגרום? מלמלתי לעצמי בעודי מנסה לנקות את האיפור.
לא עברה דקה וכבר דודה אנה התייצבה בחדר שלי, מאז ומתמיד היא הרגישה שהיא חייבת את זה לאבא שלי, לשמור עליי.
ובעיניים שלה אפשר לראות כמה שהיא עצובה שזה המצב שלנו אבל גם כמה שהיא חזקה.
אני אוהבת את דודה אנה למרות שזה מבאס לפעמים לחשוב שאני סתם עוד אחת מהמטופלים שלה.
אנה היא פסיכולוגית של מעמד האצולה, מה שמאפשר לנו לגור בתחום הארמון, אומנם מאוד צמוד לחומות, אבל הנוף מחלון פינת האוכל מזכיר כל בוקר שאנחנו חלק קטן מהפאר הזה.
כשגרתי עם הוריי לא היו עוד חומות, הן נבנו כשהמלך קארלב הגיע, הוא טוען שהחומות מונעות סכסוכים בין אנשים עם פערים כלכליים, כך שכל מעמד נמצא בצד האחר של החומה.
אנה התיישבה לידי, קירבה אותי אליה והשעינה אותי על כתפיה .
סיימתי לבכות ואז היו כמה דקות של שקט, אנה שלפה חפיסת טישו קטנה מכיס שמלתה והחלה לנקות את פניי.
לאחר שסיימה היא נתנה לי להחזיק במראת היד שלה ולא יכולתי להתעלם ממראו הפרוע של שערי.
״אז בואי נסדר אותך קצת, הא?״ אמרה אנה בעידוד כשהיא קולעת את שערי לצמה אחת ארוכה מבלי לאסוף את הפוני שלי.
״תיראי אותך, תיראי לאיזו נערה יפיפייה הפכת" אמרה אנה כשחיוך גדול פרוס על פנייה.
"את צריכה לשמוח, כל החיים הם לפנייך, ואני אהיה כאן כדי לדאוג שאת מממשת אותם כמו שצריך!" הוסיפה.
אנה בהחלט הצליחה לגרום לי לחייך, היא תמיד כזאת טובה אלי ואל לכולם.
תמיד כשהיא עורכת מסיבה אני מציצה מחדרי עליה, כל החברים שלה כל כך אוהבים ומעריכים אותה, כמו את אבא שלי.
היא נורא דומה לאבא שלי, יש להם מין אישיות חזקה כזאת והם תמיד שומרים על אופטימיות, במיוחד שהם לידי, טוב בכל זאת הם אחים..
לי מעולם לא היו אחים, אני אחת במשפחה, זאת אומרת הייתי.
סיימתי להתארגן ואנה כבר יצאה לעזור לג'ו עם דוכן המאפים שלו שיעמוד ביריד הערב, הבטתי מבט אחרון במראה ויצאתי מהבית כשבידי עוגת התותים שאני ואנה הכנו אמש עבור הדוכן של ג'ו.
המאפייה של ג'ו גם נמצאת ממש קרוב לחומות אבל בצד השני שלה, אנה נוהגת לקנות מג'ו מאפים כבר כמעט שנתיים ועכשיו הם כבר ידידים טובים.
הגעתי למאפייה של ג'ו בכדי לבדוק אם הוא ואנה עוד שם אבל הם כנראה נכנסו כבר אל היריד.
עברתי לצד החומה האחר שוב והתחלתי להתקדם לכיוון הארמון שמוקף על ידי מלא דוכנים קטנים, זהו היריד.
בדרכי ליריד פגשתי בפטרישה, פטרישה היא נערה בגילי שאימה מטופלת קבועה אצל אנה.
"כמה זמן לא התראינו" אמרה פטרישה בנימה הומוריסטית, זוהי מין בדיחה פנימית שלנו משום שאנחנו מתראות כמעט וכל יום.
"הספקתי להתחתן, להביא חמישה ילדים ולהתגרש, ואת פטרישה?" אמרתי בחיוך.
"אני נשואה, יש לי שלושה ילדים ואני והנסיך מנהלים רומן"השיבה פטרישה.
"זהירות פטרישה מישהו עוד עלול לשמוע אותך" אמרתי ושתינו צחקנו.
נפרדתי לשלום מפטרישה והמשכתי בדרכי ליריד.
.