בעקבות הפרפרים

הגשם ממשיך לרדת בעוד אני יושבת על הגשר הישן. גשר קטן מעל נהר סואן. מקום מוקף בעצים המלאים עלים נושרים שחיכו לטיפות המים הראשונות של החורף. הגשם מתחזק, רעמים נשמעו מאחוריי , זה הרגיש כאילו כל היקום פשוט צורח לי "תעשי את זה!". ככל שהרגע מתקרב, אני מבינה שזה לא קל כמו שציפיתי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתרכזת בכל הדברים הקטנים שאף פעם לא התייחסתי אליהם יותר מידי. אני רואה את האבנים הקטנות שבולטות מן הגשר, העלה שעף ברוח ונוחת על הרצפה, אפילו צבע הדשא הצמא למים, מתענג על כל טיפה שנופלת עליו. כשאני מתרכזת בכל הדברים האלה העולם כמעט נראה לי רגוע ובטוח, אך רק המחשבה על כך מעלה בי גיחוך.

הסתכלתי הצידה וראיתי פרפר קטן שלא הספיק להגיע ליעדו, מסתתר מפני הגשם מתחת לעלה שנשר. הוא עצוב ובודד בדיוק כמוני. אבל יש בו משהו, משהו שמעלה חיוך. הוא כל כך יפיפה ומלא בתקווה. בגלל זה תמיד אהבתי פרפרים. האמנתי שהם יובילו אותי למקום טוב יותר. אבל הנה אני, יושבת על גשר ישן אחרי שעת העוצר עם בגדים רטובים. לכאן הם הובילו אותי.

הרמתי את ראשי ועצמתי את עיניי, מקשיבה לרעשים מסביבי. מבין רעשי הרעמים החזקים, גשם הזלעפות, הרוח הנושבת והמים הסוערים, אני שומעת כרכרת סוסים ממהרת. רעש הצעדים מתגבר, הם כנראה באים לכאן.
ירדתי מהגשר והתקרבתי מעט לכיוון הרעש כדי לבדוק אם הם אכן דוהרים אליי. כשראיתי את הסוסים, רצתי במהרה להתחבא מאחורי אחד העצים. הסתכלתי אחורה, לראות לאן הכרכרה הולכת. היא נעצרה ליד הגשר והדלת נפתחה. מתוכה יצא גבר גדול ושרירי, כנראה שומר ראש. הוא החזיק את הדלת פתוחה וסימן עם ידו לאדם הנוסף לצאת מן הכרכרה. מטרייה נפתחה מאחורי הדלת ואחריה יצאה אישה. קשה לראותה מבעד לחושך והערפל שמסביב, אך היא נראית מהמעמד הגבוה.

"הרעש בא משם.", אמרה והצביעה לכיווני. המבטא שלה היה מוכר. מבטא כבד ויהיר, אך באותו הזמן עדין וידידותי. באותו הרגע יכולתי לשמוע רק את קול הדשא הנמעך מתחת לרגליהם בעוד הם צועדים לכיווני.