התחלה – פרק 1

חשוך כאן כל כך. החושך דחוס וכבד שבקושי תזוזה נובעת מתוכי. הוא כובל אותי באכזריות. מכאיב לי ומפחיד אותי.
"איפה אני? מה מעשיי כאן? שחררו אותי! הוציאו אותי מכאן! אינני רוצה להיות נוכח כאן! בבקשה! אעשה הכול! רק בבקשה… בבקשה איני רוצה בזאת." קראתי חרישית.
התייפחתי בכל כוחי. צעקתי והדפתי. צרחתי והתחננתי. אין קול ואין עונה.
הבטתי מסביבי, אל עבר החושך הבלתי נודה. אין שום סימן חיים באופק. נשימותיי נהיו יותר ויותר קצרות וקולניות בכל רגע של חיפוש לאחר מענה. אני לא יודע כמה זמן אני כבר ככה. ימים, חודשים, או אולי אפילו שנים. אבל אני רק יודע דבר אחד: איני רוצה בזאת.
שתקתי. הקשבתי לשקט המרחף מסביבי. הקשבתי לרעש היחיד שהפר את הכול. הנשימות שלי. הנשימות שהחלו אט אט להירגע ולהיות סדירות. עצמתי את עיניי והתמסרתי לשום דבר. אותו ה'שום דבר' לקח אותי לצריף כלשהו. צריף באמצע שדה פתוח. שדה ירוק ושופע בפרחים בכל הצבעים והמינים. פרחים סגולים ורודים, אדומים ולבנים מבשרים על האושר המפזז לו במקום. ריח הדרים ניתר לו באוויר. ליטף את גופך ושרט אותך במקומות העדינים ביותר. שרט ברגשות, בחיוכים, בזיכרונות ובכאבים. הכל טבע פשוט ובריא. ופרפרים, הרבה פרפרים. לבנים וירוקים. הפרפרים ריחפו מסביבי. משתקים אותי מרוב יופיים. הם הרימו אותי והוליכו אותי אל פתח הצריף המסתורי. אותו הצריף היה רעוע והדיף ריח של היסטוריה. של מלחמה מוצף בסיפורים. סיפורים שמחים ועצובים כאחד וכמובן סיפורי אהבה למיניהם. הבטתי בו במבט טיפה עקום, הוא נראה צריף עם מלא עבר אך ללא עתיד. הוא היה עשוי מעץ מקולף מלא בעובש וריקבון לא ידוע. מרוב עקשנותו להישאר בחיים, נטה הצידה מעט. ידית הדלת העגולה ככדור זהוב הייתה מאובקת כמו כל שאר הצריף, זה לא היה מפתיע. האבק היה נראה כשמיכה דקיקה המשכיבה את כל מה שמתחתיה לשינה עמוקה ומתוקה. פחדתי להיכנס או לשלוח את ידי אל עבר אותה הידית. נרתעתי לאחור כל פעם שלקחתי צעד קדימה. הפרפרים עמדו בשני צידי גופי, סימנו לי בריחופן ולחשו לי בעדינות שהם תמיד יהיו איתי. העברתי מבט חטוף בין כל הפרפרים המרחפים והפרחים הצבעוניים כאילו זו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם שם ושלחתי את ידי אל הידית.
הדלת נפתחה בחריקה רועמת, מעירה את הצריף משנתו. התקדמתי אל עבר החושך הנפרש מולי, ונחתך עקב קרני השמש החמימות אשר הכניסו חיים אל המוות.
קרני האור גילו לי האבק השוחה לו בתמימות בין ארבעת הקירות החומים. צעדתי אל עבר מרכז החדר הנפרש מולי ודלת הצריף נסגרה לאיטה. הבטתי מסביבי באיטיות, קולט כל חפץ וחפץ הנראה מולי. שולחן מעץ שעליו פרושה מפה ספק לבנה ספק צהובה. לצידה כיסא חסר רגל ולצד שניהם שטיח אדום ועגול. חלון החדר היה סדוק בכל שבקצה החלון היה חור הנגרם כנראה מזריקת אבן לא מכוונת. בקצה השני של החדר,
נחו להן שידות קטנות ומסודרות בשורה.
סרקתי את החדר באדישות יתרה ולאחר מסקנה שאין כבר מה לעשות, יצאתי מהצריף במשיכת כתף. סגרתי את הדלת אחריי ופשוט התחלתי ללכת אל שום מקום. נעתי בין עלי הדשא הירוקים, מקשקש ומועך אותם בין רגליי. צחקקתי לשם מעשיי והפניתי מבט אל עבר הנוף הנשקף מולי. לפתע, עיניי קלטו משהו כחול בהמשך הדרך, ככל הנראה אגם. התחלתי ללכת אל עבר הנקודה הכחולה ובלי לשים לב, רגליי הגבירו את מהירותן עד כדי כך שהגיע המצב לריחוף. לא הבנתי למה הגוף שלי השתוקק כל כך להיות קרוב לאגם. ניסיתי לעצור את הריצה בכל כוחי, אך ללא הצלחה. הפרפרים הצטרפו לריצתי וליוו אותי עד הגעתי לאגם ושם פרשו אל שמיכת השמים התכולה.
הרגליים המשיכו להוביל אותי לשפת האגם ושם כשתססי המים ליטפו את קצוות נעליי, הרגליים נרגעו מתנועתן. הבטתי בקצף הבא מכיוון האגם וזרם היישר לרגליי ופגיעתן גרמה להרס הקצב שבה היה. הרמתי את ראשי אל כיוון אופק האגם, אופק הנוצץ מאור השמש הקורן ומזמר לו בשמחה. הבטתי מוקסם ומרותק למראה האגם. ריחו סימם אותי וגרם לי לפול על בירכיי. החדרתי את אצבעותיי באיטיות אל שפת האגם החולית ונתתי להן להירטב מקצף הגלים. ים קטן אפשר היה לכנותו. כשהשמש חלה בשקיעתה, נכנסתי אל האגם והתחלתי לשחות ללא כיוון ספציפי. השחייה שחררה כל חבל וקשר שהיה כבול בתוכי בצורה מאוסה. הגעתי לשלב שהרגשתי כל נים בגוף גמיש ומשוחרר, רוצה לפרוץ מהגוף ולרחף באוויר. לגעת בעננים, לתפוס את קרני השמש בין אצבעותייך ולנשום אוויר קריר ושונה ממה שסובב למטה.

***

היא צעדה בקלות רגליים אל עבר השידה, לקחה גומייה והחלה בפעולת אסיפת השיער המאולתרת. היא משה את התינוק מין הערסל וחיבקה אותו בחיקה. היא מקפיצה אותו בעדינות בקצב אחיד ונותנת טפיחות חרישות וקטנות על הגב, מנסה להרגיע את התינוק מין הבכי. אך הוא עדיין בשלו, דומע וצורח, מזיל ריר לכל עבר ומרטיב את כתפה של אימו ללא מעצורים. הטלפון צלצל מצידו השני של החדר. "שיט".

.היא החלה לרוץ אל עבר אותו המכשיר המזמר לו בזיופים מעצבנים ובחוסר רחמים, תופסת את הטלפון ומתיישבת על הכיסא בתנופה עדינה בכדי לא להבהיל את הילד.
"הלו?" שאלה בזמן שראשה מחזיק את הטלפון באיתנות על כתפה הדק.
"כן, אני מצטערת, זה פשוט הבן שלי בוכה מעבר לכתף," אמרה לבן אדם שמעבר לקו לאחר כמה דקות של שיחה. היא נשארה באותה תנוחה במשך עשר דקות, דרוכה כולה לגרוע מכול, זו הרי הייתה המנהלת שתהיה אחראית על המשך חייה רק בלומר שתי מילים בודדות. מילים שהן הופכיות לחלוטין. לפני שנתיים הגישה מועמדות לפרויקט חדש כלשהו המכנה את עצמו "צלם זאת בעצמך", אותו הפרויקט עוסק בצילום של כל הסוגים והמינים. מצילום בעיתונות ועד לצילום טבע. הפרויקט מוסר חלק מהתמונות שלו לעיתון שעתיד להתפרסם אשר ייקרא "איי-חי", שפירושו אני חי. הפרויקט הנ"ל כבר מפוצל בכל חלקי העולם והגיע סוף כל סוף לישראל לפני שנתיים בדיוק. כששמעה ענת על הפרויקט, קפצה על ההזדמנות והגישה מועמדות בתקווה להיות אחת מהצלמות ולזכות לעבודה כלשהי חוץ מאשר לטפל בילד. ומאז, במשך שנתיים שלמות, חיכתה ענת בסבלנות מרובה לתשובה, (ענת הייתה מוכרת בסבלנות האינסופית שלה).
"תודה רבה! להתראות!", אמרה ענת באיפוק מורגש וניתקה את הטלפון. היא הניחה את הטלפון במקומו ואת הילד הורידה מכתפה והניחה אותו בעדינות על המיטה שממנו נלקח מקודם, ספק רדום ספק נטען מחדש לגל נוסף של בכי. היא יצאה בצעדים קטנים וחרישים מהחדר, סגרה את הדלת מאחוריה והלכה אל עבר הסלון. היא לקחה את הכרית האדומה שעל הספה, שמה אותה על פיה ולקחה נשימה עמוקה. לאחר שלוש שניות צעקה אל עבר הכרית את כל ההתרגשות, השמחה והאנרגיה שהחזיקה בתוכה. היא זרקה את הכרית חזרה אל הספה והחלה מקפצת בכל הסלון בלי כיוון מסויים. מקפצת ופזזת לה בלי הפסקה, העיקר להוציא את האנרגיות וההתרגשות שהאיצו בה ככל שיכלו. היא חייגה מהנייד שהוחבא בכיסא לבעלה בתקווה שיענה. היא לא האמינה שהיא באמת זכתה בזה. היא, האחת שלא זכתה בכלום במשך כל חייה. היא תהפוך להיות צלמת! ולא סתם צלמת, אלא צלמת טבע לעיתון איי- חי. אשר ידבר על כל תאווה שיחפוץ לליבו של האדם, ממאכל כלשהו לארוחת בוקר ועד אשר איזור קניית בית לזוג חדש.

***

שני המלאכים עמדו באגביות בצידו של החדר וצפו בענת צוהלת מול הטלפון, מספרת לבעלה על הנודע. הם חייכו שניהם חיוך קטן. חיוך שמח ומלא תמיכה.
"אתה עשית את זה שהיא תתקבל?" שאל מלאך אחד למשנהו. המלאך השני רק גיחך וענה, "הפעם לא, הפעם המזל הוא זה ששיחק כאן".
"המזל?! הממזר הקטן, איך הוא בכלל הכיר אותה?" התפעל האחד וכך מצאו השניים מנהלים שיחה בזמן שענת רצה לטפל בילד שמסתבר פשוט נטען מחדש.
השיחה נעצרה ביניהם כששמו לב לנוצה אחת הנתלשת מאחד הכנפיים של המלאכים ומרחפת באוויר. צבעה של הנוצה משתנה מרגע לרגע עד שנעצר בצבע האדום, ונעצר מול שני פניהם של המלאכים. "קוראים לנו…" אמרו שניהם בקול עייף וריחפו למעלה אל איזור תפנית הקריאה. "אני לא מאמין שדווקא ממני הם תלשו את הנוצה!" התלונן אחד בזמן ריחופם מעלה. "זו הייתה הנוצה האהובה עליי!" הוסיף ורטן בשקט.
אתה רוצה, אני יכול להביא לך חלק משלי," גיחך השני לשמע התלונה."
כשהגיעו לרקיע החמישי עצרו שניהם ונעמדו מול שער הכניסה. הם מלמלו את הסיסמה באדישות הידוע בשניהם והמשיכו בדרכם. הם הגיעו לחדר שבו התבקשו להגיע ונכנסו בסגירת הדלת אחריהם. לאחר שהתיישבו והסתדרו כל אחד במקומו, פתח המלאך גבריאל, אותו האחד שקרא להם בדבריו:
"אני מקווה שאתם ידועים טוב מאוד למה קראתי לכם. הנשמה שהצלתם באותו היום על הבמה מתחילה להיזכר במקומות של גלגולה הקודם ודורשת תשובות. נשמה רגילה אינה יכולה לעשות דבר כזה, ואתם מודעים לזה מצוין. לאחר היוולדו של העובר, הנשמה אינה אמורה לזכור דבר. מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?!".
שני השליחים הביטו אחד בשני בעיניים פתוחות ומופתעות כאחד. הם החלו בגמגום והזזת ידיים באוויר ללא תועלת עד שאחד מהם התעשת, כחכך בגרונו ואמר, "אנחנו באמת לא יודעים איך זה קרה, עשינו את כל מה שנאמר לנו לעשות, כל דבר שעשינו לכל עובר רגיל בבטן אימו. לימדנו אותו את תורת הנסתר, שאבנו ממנו את כל ההיסטוריה עד לטיפה האחרונה ונתנו לו מכה קטנה מעל השפה העליונה. כמבוקש."
"אז כנראה שלא עשיתם את זה נכון," לחש גבריאל והמשיך, "אנחנו חייבים לעצור את זה לפני שיתבגר וכבר יהיה מאוחר מידי. עליכם לחדור אל מוחו של התינוק, לעצור את הנשמה באמצע הזיכרונות שלה ולהוציא ממנה את מה שנשאר. לא יהיה דבר כזה שנשמה תזכור את מה שעברה בלי אישור שלנו!" הגביר את קולו והנחית מכה על השולחן.
הוא הביט בשני המלאכים היושבים מולו בשרבוב שפתיים ועיניים מקווצות והוסיף חרישית "אם עד ירח מלא אתם לא מצליחים, המשימה עוברת לידיים של שליחים אחרים." הוא יצא מהחדר והשאיר את שני השליחים לחשוב לבד.
"אני לא מאמין שהנשמה הזו זוכרת, ועוד אחרי כל המחיקות שעשינו לה! הרי בדקנו הכול! כל איזור ואיזור בתאי הזיכרון, ושום דבר לא נשאר! לא תא ורוד ולא תא אפור!" אמר אחד המלאכים בפעור פה.
"אני יודע, אני יודע! אבל אנחנו חייבים לעשות משהו. בוא, אני חושב שיש לי רעיון." אמר השני ויצאו מהחדר בתנופה.