השתלטות( אשמח לביקורת ^^)

פרק 1-
אם היו אומרים לכם שבן אדם משוגע מנסה להשתלט על העולם הייתם מאמינים?, ובכן אני לא. הייתי חושבת שמי שמספר לי את זה צוחק איתי . למרות שבארץ שלנו, "מליפאנוס", בשנת 3016 הכל אפשרי. מליפאנוס מתחלקת לשישה ערים. אני חיה בעיר "ארמינוט", שנמצאת בחלק הדרומי של הארץ, ליד הגבול של הארץ השכנה האויבת שלנו "לונבאנד" , כל פעם יש פה מלחמות ולכן מספר תושבינו קטן משאר הערים. אז למה להתחיל להשתלט על העולם דווקא מהעיר הזאת?
אני חושבת על זה עכשיו כי אני יושבת כרגע בחדר קטן, או יותר נכון חצי חדר קטן אטום וחשוך, החדר הוא חצי כי יש סורגים המונעים ממני מלהגיע אל החצי השני של החדר ולברוח דרך הדלת מכאן. החדר עד כדיי כך חשוך שאני לא יכולה לקבוע בוודאות מהו צבע הקירות שמסביבי.
אני נמצאת בחדר הזה בגלל שאלקי ושומריו כלאו אותי פה. אלקי זה הבן אדם שמנסה להשתלט על העולם ועד כמה שזה נשמע הזוי זה נכון. אני חייבת למצוא דרך לברוח ולמרות הספק שלי שהוא יצליח בזה- למנוע את תוכניותיו.
יש לי שני שומרים ליד הדלת, אני בעצמי לא ידעתי שאני עד כדי כך מסוכנת שאני צריכה שני שומרים שישגיחו עלי. הם ממש עוקבים על כל צעד קטן שאני עושה.
אני רק זזה , משמיעה רעש קטן וכל אחד מהשומרים מסתובב מיד כדי לראות למה זזתי.
" את הנערה השובבה שכמעט הצליחה לברוח לנו נכון ? " אחד השומרים מסתכל עלי, עניו מנצנצות משמחה, או יותר נכון משעשוע. הוא נראה מאוד משועשע כרגע. ממני. אני לא עונה לו.
"בו" השני מכוון אלי מקל וצועק בניסיון להבהיל אותי, אבל זה לא כל כך הולך לו, כנראה השומרים האלו נורא משועממים.
"לא ידעתי שמעסיקים דפוקים כמותכם לתפקיד השומרים. טוב, אולי בגלל זה אתם לא שם בחוץ, עוזרים לכולם לרסס את החומר שלכם על תלמידים, נכון?" הפעם אני מגיבה, נראה כי הצלחתי לעצבן את השומרים, פגעתי באגו הגברי שלהם, בכבודם.
"שלא תעזי לדבר אלינו ככה!", השומר מקרב את פרצופו אל הסורגים שמפרידים בינינו ואני צוחקת, מתגלגלת מצחוק "מה תעשה לי, תהרוג אותי?" אני לא פוחדת לומר לו את זה מכיוון שאני יודעת שהתשובה היא לא. הוא יכול להרוג אותי והוא לא רשאי להרוג אותי, אם יגלו שהרג אותי אז יהרגו אותו. יש לי ערך כלשהו מבחינתם, ערך כלשהו מבחינת אלקי כי לא היה משאיר אותי בחיים ללא סיבה, הוא יכל להורות לאנשיו שיהרגו אותי בשנייה שמצאו אותי, אך הוא לא עשה זאת.
אני מחכה לתשובה מאחד השומרים אבל אף אחד מהם לא עונה "נו", אני אומרת "אני עדין מחכה לתגובה", אני יכולה לראות בבירור שהשומר שענה לי קודם מהסס אם לענות לי שוב, הוא מסתכל על חברו בצד השני שכנראה הוא זה שאחראי על שניהם, השומר השני מניד בראשו לשלילה ולכן אין שום תגובה "התשובה היא לא נכון?",
"כן.." שניהם עונים בו זמנית "יופי, בדיוק כמו שחשבתי ", אני מרוצה מעצמי, מלחיצה ככה את השומרים, שידעו עם מי הם מתעסקים.
"זממ" "זממ" ,צליל נשמע ברקע " זממ" "זממ" "זממ" השומרים מסתכלים אחד על השני בבהלה "מה זה? אזעקה ?", אני שואלת . "לא, המפקד אליק קורא לנו, אנחנו צריכים ללכת בטח יש אימונים עכשיו, בוא" השומר שליד הדלת קורא לחברו "ואת", הוא מסתכל עלי . עיניו האפורות נעוצות בי, עיניו כל כך יפות. אני אף פעם לפני כן לא ראיתי עיניים אפורות. "אל תזוזי" . הם סוגרים את הדלת ויוצאים בריצה. "כאילו שיש לי לאן.. ", אני ממלמלת לעצמי, בידיעה שאף אחד לא שומע אותי.
אני מחכה שיעברו כמה שניות כדיי להיות בטוחה לגמרי ששני אלה הלכו ואני קמה עכשיו, מורידה מעלי את הלכלוכים שנצמדו לרגלי ומנסה להשתחל בין הסורגים החוצה אך זה לא עובד, אני לא מצליחה להוציא את הראש החוצה. לעזאזל עם אלקי הזה.

הכל התחיל לפני כמה שעות ,זה היה כמו כל יום רגיל במקיף שלי –"אורלניום", כל תלמידי העיר לומדים במקיף הזה, זה המקיף היחידי שיש בעיר . יצאתי משיעור תנ"ך אחרי שהמורה לא הפסיקה לצעוק עלי מסיבה שלא ברורה לשתינו אני חושבת, לפגוש את החבורה.
ירדתי במדרגות יחד עם קלי ובראד- החברים הכי טובים שלי, כשלפתע אנשים לבושים שחור פרצו לבית הספר שלנו במסכות שחורות, מחזיקים תרסיסים בידם . בהתחלה הייתי קפואה, לא הבנתי מה קורה, אני רק יודעת שאנשים התחילו לגסוס מסביבי בגלל התרסיס שהאנשים בשחור ריססו על כולם. כשהסתכלתי על הרצפה ראיתי חתול קטן ומסכן, שעליו גם ריססו את החומר ההוא, כנראה בטעות. הוא היה כולו קפוא ופרוותו האפורה נראתה כאילו קיבל מכת חשמל עוצמתית ביותר. הוא הסתכל עליי בשניותיו האחרונות, ילל לעזרה אבל הייתי קפואה מהלם, מכל מה שהולך סביבי ולא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעזור לו.
לפתע מישהו תפס את כתפי בחוזקה, ניסיתי להשתחרר מהאחיזה אך ללא הצלחה.
הוא סובב אותי אליו. רציתי לצעוק לו, מה הוא חושב שהוא עושה, מי הוא, בשביל מי הוא עובד ומה הם רוצים מאתנו אבל עדין לא יכולתי לזוז, הוא ריסס עלי גם את החומר. חשבתי שאני הולכת למות באותן השניות.
חיפשתי בעיני את קלי ובראד אך לא מצאתי אף אחד מהם. אם אני רוצה לפחות לנסות להישאר בחיים כדאי שאזוז מכאן ומהר. חיפשתי מישהו שאני מכירה ושמתי לב למורה שלי לביולוגיה שמסתתרת ומשתטחת מאחורי שיח גדול ומלא בקוצים, חושבת כנראה שכך לא רואים אותה.
מיד רצתי אליה, אולי היא תדע מה זה החומר הזה ותוכל לעזור לי.
"מירנדה!", היא נראתה מבוהלת, כנראה חשבה שאני אחת מהאנשים במסכות השחורות והבגדים השחורים שמרססים את התלמידים ."לעזאזל גוון, הבהלת אותי! למה אתה עומדת כך? הסתתרי! את לא רואה מה הולך כאן ?"
"אני רוססתי מירנדה את חייבת לעזור לי!", עיניה התכולות הסתכלו בי בחמלה ובדאגה, היא שיחקה עם קצותיו של שיערה הזהוב, כנראה מתוך לחץ "בסדר ,בואי נלך למעבדה, שם נמצאת האחות ואולי היא תדע מה לעשות , אולי היא תוכל לעזור לך"
"לעזור לי? רק לי ? ",עזרתי למירנדה לקום " ומה עם שאר התלמידים ? לא מגיע להם גם עזרה?". מירנדה הניחה את ידה על כתפי וליטפה את שיערי השחור "הו גוון… הם כבר גוססים ואין לנו מה לעשות. בואי חייבים לרוץ"
באמצע כל הריסוסים ,האנשים בשחור והתלמידים הגוססים היינו, רצנו לכיוון המעבדה בתקווה שלא יתפסו אותנו .
כשהגעתי למעבדה הסתכלתי לאחור ואז ראיתי שמירנדה נעלמה, כנראה לקחו אותה בלי ששמתי לב. "מירנדה?" התהלכתי הלוך ושוב "מירנדה איפה את!".
גל של אשמה עבר בי בגלל מה שקרה והקשה עלי מלנשום . מה עשיתי למירנדה המסכנה שניסתה לעזור לי ? ואיך לא שמתי לב שהיא נראה ככה פתאום? האם גרמתי למותה…
שכנעתי את עצמי לבסוף להיכנס למעבדה, מירנדה לא הקריבה את עצמה כדי לעזור לי סתם, אני חייבת לגלות מה קורה כאן ולשים לזה סוף.
פתחתי את הדלת ונכנסתי. בהתחלה לא ראיתי אף אחד אבל אחרי כמה צעדים פנימה שמתי לב לרגל שמבצבצת מאחורי אחד השולחנות, כשהתקרבתי עוד יותר שמעתי נשימות קצרות ומהירות, של מי שמסתתר מאוחר השולחן. מי שמסתתר שם כנראה נורא בפניקה מכל מה שקורה בחוץ.
אני נעמדתי ליד השולחן והתכופפתי באטיות .ראיתי אישה, בערך בת שלושים אני חושבת, מסתכלת בי באימה, עדין מתנשפת נורא מהר. ידיה, שנראו עדינות אחזו בחוזקה ברגל של השולחן ,כשהיא ראתה אותי היא עוד יותר התכווצה לפינה של השולחן והפוני שעל פניה הסתיר את כל פרצופה. "אל תדאגי זאת רק אני, אחת מהתלמידות ". היא לא הייתה בטוחה מה לענות לי ולכן לא הוציאה שום הגה מפיה "אני לא אפגע בך, אני זקוקה לעזרה. בבקשה! אני מתחננת שתעזרי לי ! אני… אני רוססתי ",אני הסתכלתי למטה והרכנתי את ראשי, ולפני ששמתי לב האישה קמה שוב על רגליה ."בסדר ,בואי אחריי", אמרה והתקדמה קדימה, מיד הלכתי אחריה. רק אז התחלתי להרגיש את הכאב החד שבצד כתוצאה מהריצה הארוכה והמהירה, אבל אחרי כמה שניות זה נעלם.
היא לקחה אותי למיטה קטנה שלידה יש מחשב, מיטה בדיוק כמו שיש לרופאים בקופת חולים, והורתה לי לשבת על המיטה הזאת. בינתיים, שהיא הלכה להביא ציוד רפואי בחנתי את החדר, אף פעם לא הייתי בחדר הזה מלפני כן, אני לא ידעתי שהוא בכלל קיים.
בחדר לא נראה שיש בו הרבה דברים. רק כמה מדפים עם כל מיני סוגים של תרופות ותחבושות, מיטה ומחשב.
לאחר כמה דקות חזרה האחות עם הציוד בידיה. היא לקחה לי דם והתחילה לעשות לי כל מיני בדיקות ."כל מה שאני יודעת זה שאת אמורה כבר להיות מתה כרגע", אמרה האחות בזמן שהיא מסירה את המזרק מעורי .אז באמת למה אני לא מתה ?
האחות ואני לא הספקנו לסיים את הבדיקות כי כעבור כמה דקות האנשים בשחור נכנסו לחדר . הם העיפו את המחשב ואת כל המדפים. הכל נפל על הרצפה, כל התרופות נשפכו והתחבושות התגלגלו על הרצפה, אחד מהם הגיע עד לרגלי. הם תפסו את האחות והתחילו לצעוק עליה על כך שעזרה לי והרגו אותה. לו הייתי יודעת שזה מה שיקרה לה בגללי לא הייתי באה לפה מלכתחילה. אני לעולם לא אשכח את הצליל של הצרחות שלה צרחות מלאות אימה ופחד. האנשים שהרגו אותה ריססו אותי שוב, כנראה לא ידעו שרוססתי כבר וכשראו שאינני מתה היה בהם מבט מלא פחד בעיניים והם אחזו בי בחוזקה רבה, אני התנגדתי, צרחתי ושרטתי . הצלחתי להשתחרר מהאחיזה הנוראית הזאת.
אני רצתי החוצה מהמעבדה, כל החדר של המעבדה היה הרוס, הכל היה שבור והיא בלגן אחד גדול. תחילה רצתי לכיוון שער המקיף , אבל אז ראיתי שיש שם כמות גדולה מדי של שומרים מכדי שאוכל לברוח . אז שיניתי את הכיוון, כנראה אצטרך לטפס חשבתי לעצמי.
אני רצתי למאחורי הבניין של שכבה יא', אף אחד כמעט לא בא לפה ממה שאני יודעת במקיף.
אני לא חשבתי שזה יעזור לי במשהו, גם לא ראיתי אף דרך יציאה אפשרית מכאן, אפילו לא דרך טיפוס, כי השער היה גבוה מדיי.
לבסוף נכנסתי לשכבה וחשבתי שאוכל להסתתר שם עד שערימת השומרים שצמודים לשער תיעלם.
אני נכנסתי והלכתי לאחד החדרים הקרובים, חשבתי שאין שם אף אחד אבל אז שומר אחד הפתיע אותי מאחורה וניסה להכות אותי בראשי, אני הייתי מהירה ממנו והתחמקתי. נתתי לו בעיטה גבוהה לאזור הסנטר והוא נפל ארצה. אני לא ידעתי שקיימים בי הכוחות האלו, כנראה בגלל התרסיס, הוא השפיע עליי.
לאחר כמה רגעים שהוא שכב על הרצפה ראיתי שצמוד לו מכשיר קשר למכנס וקוראים לו בשמו, כנראה הוא אחד מהשומרים הראשיים .
אני רצתי החוצה, ובחוץ כל השומרים שראיתי ליד השער קודם לכן רצו אלי, אני התכופפתי ,רצתי ,נתתי מכות לכמה מהם והצלחתי להתחמק . אבל אז ראיתי מישהו מרחוק, הוא כיוון אלי חץ. כשהוא ירה אני הצלחתי להתחמק, אבל לא שמתי לב שיש לו כמה חצים מאחורי גבו והוא שולף חץ נוסף, הוא הצליח לפגוע בי. לאחר רגעים ספורים אני שכבתי על הרצפה, אני לא ממש זוכרת מה קרה אחר כך, רק שפשוט הייתי פה עם שני השומרים האהבלים האלה.
אני לא מאמינה עד עכשיו שאחד מהם ירה בי חץ הרדמה, כאילו אני איזו חיה פרועה שצריך להרגיע ולכלוא, שלא תסכן את הסובבים אותה. אני לא יודעת איך נהפכתי לחזקה כל כך, חזקה מספיק שיכולתי להתנגד אליהם, אבל אני בטוחה שזה איך שהוא קשור לעובדה שרוססתי בחומר שלהם .
לדעתי הם ידעו שזה יקרה לי, הם ידעו שיהיו כמה שיישארו בחיים מהריסוסים שלהם והם הכינו חצי הרדמה. לא יכול להיות שסתם כך בלי סיבה היה להם חץ, הרי עד כמה קשה זה כבר לאנשים גדולים וחזקים כמותיהם שמספרם רב משלנו להתעלות על כמה נערים ונערות?. הם ידעו .