השריפה (פרק1)

סטיב משך אותי מהמיטה לכיוון הדלת.
"מה קרה?" לחשתי בעייפות והוא אמר לי "אין לי זמן להסביר, אני אסביר לך בדרך".
רציתי לשאול 'בדרך לאן?' אבל ראיתי שהוא רץ בשביל לקחת את המפתחות לאופנוע. זרקתי על הפיג'מה שלי קרדיגן ושמתי נעלי ספורט, הבנתי שהעניין רציני. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ החדשות, ולא הספקתי לקרוא מה כתוב בה מפני שסטיב תפס בידי בחוזקה וגרר אותי אל עבר האופנוע שלו.
" אתה מכאיב לי!" צעקתי עליו כשהעור שהוא החזיק בו הלבין והוא עצר לי את זרימת הדם. "א..אני מצטער" הוא לחש, הדביק לי נשיקה רכה על השפתיים והניח אותי על האופנוע שלו בעדינות, "כרגע אני לא מבין כלום". סטיב נסע במהירות גבוהה מהמותר ושיערו שמגיע עד אמצע העורף הצליף לי בפנים.
"בבקשה אל תגידי לי לחזור", הוא צרח כנגד הרוח, בדיוק מתי שרציתי להגיד לו שיוריד אותי מהאופנוע, "זה חשוב לי".
חנינו ליד מועדון "הסוכרייה".
"מה לעזאזל..?" לחשתי והוא קפץ מהאופנוע, נתן לי יד במהירות ופתח לי את הדלת.
ראיתי שהמקום כולו מפויח, ונחנקתי מעשן. מהבמה, שבמשך כל יום הייתה שרה שם להקה, הייתה שרופה ועליה היו מוטלות ארבע גופות של גברים. זכוכיות היו מנופצות על הרצפה והיו כתמי דם עליהן. הלכתי במה שהייתה פעם רחבת ריקודים בזהירות, משתדלת לא לדרוך על הגופות של אנשים שלא שרדו את השריפה.
"סטיב", לחשתי "בוא נלך הביתה, זה מסוכן". הרגשתי את נשימותיו על עורפי, הולך בחשש מאחורי, אך לא ראיתי כלום. העשן הסמיך עדיין שרף את ריאותיי, והשתעלתי.
"לאב," הוא לחש, "אני לא מסוגל להפסיק, אני חייב למצוא אותו". רציתי לשאול 'את מי?' אך פתאום סטיב התכווץ, נשימתו נעצרה לשבריר השניה והרגשתי אותו נמשך ממני. הסתובבתי לאחור ובגלל שהיא חשוך ראיתי אותו בקושי נשכב על הרצפה ומכה בה בחוזקה.
"וולק", הוא זעק ומשך את אחיו הזרוק על הרצפה, שערו, שפעם היה שטני וחלק היה שרוף והתפורר מתחתיו, וריח המוות הגיח ממנו. הוא היה מפויח ורק חלקו נשאר, אך עדיין סטיב זיהה את אחיו-לעומתי. דמעות ירדו מעיניו והוא היה סמוק.
"למה דווקא אותך" הוא צרח ומרח את האפר של אחיו על בגדיו, רוצה להיזכר בו. לפתע הסומק שעל לחייו הפך לצבע ארגמני, והוא רתח מכעס.
"אני עוד אראה לבן זונה הזה מה זה," הוא צרח והניח את אחיו בזהירות על האריחים החמימים, עדיין מן השריפה. סטיב התקדם במהירות ולקח את השרשרת של אחיו, שעליה רשומה שמו של אהובתו. שמי.
"תסתובבי," הוא ספק פקד ספק ביקש. הסתובבתי וידיו החמות, דם חם וזועם מבעבע בוורידיו, לקח את שערי בעדינות והניף אותו כלפי מעלה. הוא שם את השרשרת מעליי וסגר את הסוגר.
"סוף סוף השרשרת מתאימה למישהי הנכונה", הוא לחש והניף אותי באוויר. התפלאתי כשאחיו, החף מפשע, נכלא לשריפה שלא בכוונה תחילה והוא מתעסק בשרשרת, אבל לא ידעתי מה הולך להתחיל בדיוק עוד כמה שניות. הוא ראה את הבעתי ההמומה, אז הוא לחש, "אני אוהב אותך, ואותו, ואני לא רוצה שהזיכרון היחיד מאחי יהיה זה שהיה לנו סכסוך גדול על חברה שלי". הוא דיבר בשטף, המילים התבלבלו בפיו.
"עכשיו הולכים לנקום", הוא צרח. הרגשתי שהוא לא מפוכח.
"כמה שתית?", שאלתי ביובש.
"מספיק בשביל לעשות את מה שאני רוצה" הוא השיב בפשטות ובאותו הרגע התחיל לרוץ במהירות לכיוון האופנוע. האנדרלין זרם לי בגוף והרגשתי בשמיים, עד שלפתע הוא נעצר בפתאומיות וכמעט הועפתי מידיו.
"מה קרה?", לחשתי אל תנוך אוזנו והרחתי את ריח הסבון שתמיד נדף מצווארו. עיניו נהיו אדומות ובמהירות גם ראיתי נצנוץ שבוקע מהן. דמעות.
"וולק", הוא לחש והתרסק על הרצפה. ליטפתי את שיערו בעדינות והנחתי את ראשו בחיקי, "אני אוהבת אותך", לחשתי ולא ציפיתי לתגובה. הוא התייפח ולאטו נרגע עד שאמר, "זהו. אני צריך להתקשר לאבא". הוא הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג במהירות את המספר של אביו. הוא שם את השיחה על רמקול באצבעותיו הרועדות וחיבקתי אותו. הרגשתי את נשימותיו המהירות. הוא איבד את האח היחיד שלו.
"שלום בני היקר, הרבה זמן לא דיברנו", אביו אמר בקול עבה וגס, ושמעתי בחורות ברקע. "אבא, אני צריך להגיד לך משהו", הוא רצה להמשיך אך אביו קטע אותו באמצע.
"סטיב, אני אוהב אותך אבל אני עסוק מאוד עכשיו", היו צחקוקים מהצד השני של הקו. ראיתי שסטיב לא מסוגל להוציא את מילותיו מהפה, אז אמרתי אותן אני.
"סליחה שאני מפריעה לחגיגה שלך, וון, אבל יש דברים יותר חשובים מבחורות כרגע". אחרי שהוצאתי את המילים מהפה –התחרטתי. הרגשתי מלמולים של כעס מעבר הקו, וידעתי שהבחורה, או הבחורות, שבסביבתו שמעו אותי.
"וולק מת, אבא", סטיב צרח, אך לפתע נהיה רציני "הוא נהרג, ואני הולך כרגע עם לאב להעמיד את האנשים שעשו את זה במקום". לבי צנח. הוא אמר את המשפט.
"וולק..? מי זה.." אביו גמגם, כנראה משכרות, ואז הוא נזכר. סטיב הוציא את המצב מרמקול, והקשיב לאביו המתייפח לבדו. דמעות החלו לרדת מעיניו האפורות והחזקתי את ידיו בידי.
"זה לא נגמר", סטיב לחש, חנוק, הרים אותי על כתפיו, מוותר על האופנוע, ורץ. הוא הפעם רץ בקצב מתון, מחושב, שידי חונקות את צווארו בחוזקה.
"לאב.." הוא מלמל כעבור כמה רחובות, "אני אוהב אותך. תודה שאת עושה את זה איתי". ליטפתי את שערו ולחשתי באוזנו, "אני אוהבת אותך גם". כשהוא שמע את המשפט, הרגשתי בצווארו צמרמורת והוא תפס בידי חזק יותר. הוא נישק אותי ברכות, ולחש לי באהבה, "כמה אני מתרגש שאת אומרת לי את זה". האמנתי לו. הוא היה בחור רגיש, אמפטי, אוהב.. אך שהוא זעם-הוא היה יכול פשוט לעזוב את הכל, בלי תשובות. כשעברנו ביער אפסליס, כבערך שני קילומטרים מהמועדון, הוא עצר במעיין הקרוב ביותר ועצרנו בשביל לנוח. הוא הוריד את בגדיו ונשאר עם תחתוני בוקסר, וקפץ למים. כשהוא קפץ הוא צעק "איזה כיף, לאב, בואי גם", והתיז עליי מים קפואים.
לחשתי "סטיב, תפסיק," וכשרכנתי לשתות מים הוא משך אותי מהחולצה לתוך המים ונרטבתי כולי.
"סטיב!" צרחתי, וכשראיתי את המבט המשועשע על פניו, החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה. הוצאתי את המכנס שלי בעדינות, וזרקתי אותו על הדשא הרך שהיה מסביבנו. התחתון שלי עדיין היה תחתון-שינה, אז הוא לא היה סקסי בכלל – אבל כנראה שלסטיב לא היה אכפת. הורדתי לאט לאט גם את החולצה ונשארתי רק עם חזיה ותחתונים.
"וואו", סטיב בהה בי, כאילו שהוא לא ראה אותי במצב הזה – וגם יותר מזה, במשך השנה וחצי האחרונות. "את כל כך יפה". התקרבתי אליו והוא משך אותי אליו בזמן שהוא משפריץ עליי מים. שיערי הרטוב והבלונדיני השתרך מאחוריי במים שכבר התרגלתי אליהם והם נהיו די חמימים. ראיתי את השתקפותו במים ובאותו הרגע הבנתי באמת כמה הוא יפה. שריריו בידיים היו מודגשים בהחלט, ושיערו השטני המעוצב היה מדהים וכל מה שרציתי זה רק ללטף אותו כל חיי. הקעקועים על ידיו היו די מרשימים, ועיניו השחורות בלטו על רקע עורו החיוור. אפיו היה קטן וסולד, ושפתיו היו עבות.. שפתיים שאת רק רוצה לנשק, עוד ועוד, עד שייגמר לך האוויר.
כנראה שהסתכלתי עליו הרבה זמן, והוא לחש לי, "לאב, צריכים לצאת, לא באנו להשתעשע. רק רציתי לעשות עצירה קטנה". יצאתי באכזבה מהמים החמימים והקור הצליף בי.
סטיב מיהר לכרוך את ידיו סביבי, והושיט לי מהר את בגדיי, "קחי, לאב, בייבי, שלא תתקקרי", הוא לחש בזמן שהוא נישק אותי בתשוקה בצוואר ובגוף. התלבשתי וצפיתי בו מתאבק מנגד מכנסי הג'ינס הארוכים שלו, שנדבקו לו לגוף.
"כנראה שזה לא היה רעיון טוב כל כך", הוא לחש והחנקתי צחקוק בדיוק שהוא הצליח לעלות אותם בקפיצה.
"הגב שלי הרוס, בייבי. בואי נתקדם עכשיו בהליכה". השתנקתי. בכלל לא ידעתי לאן הוא רוצה ללכת, והיער הזה עצום. באותו הרגע התחרטתי על זה שהשארנו את האופנוע חונה על המדרכה על יד המועדון.
"לאן הולכים?" לחשתי בכבדות, בחוסר כוח.
הוא ענה לי "לאב, הכנסתי אותך ליער הזה רק בשביל המעיין. עוד פחות משעה נגיע לבית שלו". נרגעתי, אבל לא הבנתי דבר אחד.
"לבית של מי?" שאלתי בחשש, ולפתע נעשיתי חדשנית.
כשהוא ענה, "הבית של ליאו.. ליאו סמית'", נעתקה נשמתי לחלקיק השניה.
"מה.. ליאו?" שאלתי ולפני שהוא הספיק לדבר, דיברתי אני-"הוא נחשב אחד מגדולי העבריינים בארץ, אולי בכלל ביבשת. הוא מסוכן, סטיב".
הוא שקל את מילותיו לפני שהוא דיבר, ואז לחש "זה הוא שהרג את אחי". נבהלתי, ושאלתי אותו מהר, בלי לחשוב, "ואיך אתה יודע את זה?". הוא הסתכל עליי במבט שפוף, ועיניו הושפלו ברגע שהוא אמר את המשפט, "אני עזרתי לו לתכנן את השריפה", הוא לחש, וכשראה את מבטי החושש, הוא אמר "אבל לא תכננתי שזה יפגע באנשים, אני נשבע לך, לאב, את חייבת להאמין לי". לא יכולתי לנשום והתרסקתי על הרצפה.
"ממתי.. ממתי אתה עוסק בדברים האלה?" שאלתי כשדמעות עולות בעיניי.
"אני כבר לא, אני נשבע!" הוא צעק, פגוע.
אני עניתי לו ברוגע מזויף "שאלתי אותך שאלה," השתהיתי מעט, "ואני מצפה שתענה לי עליה".
הוא הרים את מבטו, ודיבר באיטיות "אני אוהב אותך. בשנה שסיימנו תיכון, ליאו בדיוק סיים את השירות בצבא בארצות הברית," ראיתי שהוא רצה להמשיך, אבל אני פערתי את פי והספקתי להשחיל שאלה, "א..ליאו התנדב להכנס לצבא?".
הוא לא היסס לפני שענה על שאלתי, והשיב, "כן. הוא התנדב. אני הכרתי אותך אז בתור חברה ותו לו, וכשעשיתי את הטיול עם המשפחה שלי לארצות הברית פגשתי אותו. הוא היה הרוס, והפנים שלו היו פגועות. הצגתי את עצמי, באנגלית כמובן, ואז הוא שאל אותי מאיפה אני. שהתברר לו שאנחנו מדברים באותה השפה, התחלנו לדבר בחופשיות. הוא אמר לי שחברו הטוב ביותר, תומס, נהרג בגלל 'פליטת כדור', ככה לפחות קבעו במשפט, אך ליאו סיפר לי שתומס הסתכסך עם אותו אחד, קיין, וקיין סידר את זה בשביל שיחשבו שזה פליטת כדור," הוא התנשף כמי שרץ ריצת מרתון, והמשיך.
"אני האמנתי לו, אך הטיסה שלי בחזרה לארץ תוכננה למחרת בבוקר, אז נפרדנו לשלום. כשהגעתי לארץ, אמי ביקשה ממני לרדת לקנות חלב. אני זוכר שהיא כמעט בכתה שנסענו לכל כך הרבה זמן ועכשיו עד יום שלישי, יום הקניות שלה, לא יהיה חלב בבית", הוא גיחך, "כשירדתי למכולת מתחת לבית, פגשתי אותו שוב. צחקנו על מקרה האירוניה, והוא הזמין אותי לביתו. כשנזכרתי בחלב, ושאני צריך לשים אותו במקרר, עלינו לבית שלי ומיד נכנסנו לחדרי. הוא סיפר לי את כל הסיפור של תומס מהתחלה, מאז שהוא הגיע לצבא ואז שנתיים לאחר מכן, שבוע לפני שנפגשנו לראשונה, שהוא פרש בגלל הדיכאון והעצב על חברו, ואז החלטנו לעשות מעשה." הוא נעצר, ואז לחש "אני די בטוח שאת לא רוצה לשמוע מה עשיתי", הוא עצר את נשימתו והתחיל לקלל את עצמו.
"אני לא מבין אפילו למה הרגנו אותו. אני אידיוט שהסכמתי לדבר כזה בכלל".
הסתכלתי עליו בחשש, והצלחתי להסתיר את הכעס שביעבע בתוכי.
"איך הסתרתם את זה שרצחתם אותו?" שאלתי בשקט, חושבת.
"ביימנו התאבדות", הוא אמר, מבויש, והמשיך את הסיפור, "ומאז בעצם אנחנו היינו ביחד בדברים האלה, עד שהתחלנו לעשן," הוא הפסיק, מחכה לתגובתי.
"לעשן זה בסדר", אמרתי ועוד איכשהו נרגעתי, אחרי ששמעתי שהחבר שלי רצח מישהו. "סמים", הוא לחש בתבוסה, ראה את ההבעה על הפנים שלי, והמשיך, "לא היה לי מספיק כסף בשביל הכמויות האלה, אז הלוויתי כסף ממנו כל פעם עד שזה הצטבר לחוב גדול. התחלתי לאסוף כספים ברחוב כקבצן. באותה התקופה אמי התגרשה מאבי וברחה מהארץ, ואבי נכנס לדכאונות והתחיל לשתות הרבה. אף אחד לא שם לב אלי, והייתי מתוסכל. שליאו איים עליי, שזה או שהוא רוצח אותי או שאני פשוט אתרחק ממנו, החלטתי לתפוס מרחק ולהתחיל חיים חדשים, נקיים. הלכתי לגמילה, ובקושי הצלחתי לשלם את המעט שהם דורשים. ואז, בערך שנה לאחר מכן, כבר הייתי די מסודר אחרי שמצאתי עבודה כמורה לגלישה, פגשתי אותך שוב," הוא קרץ, "ומאז את כבר יודעת את הסיפור". "א.." גמגמתי, לא הספקתי לשאול את השאלה.
"דיי", הוא לחש, הניח אצבע על פי בעדינות ואמר "אני גמרתי עם הפרק הזה בחיים שלי. כשהיינו צוות, אני וליאו, תכננו הרבה דברים שלא באמת חשבתי שיצאו לפועל. תכננו מא' עד ת', כל דבר במדויק. איפה יהיו שריפות, דקירות, את מי נהרוג בהן. אבל אני נשבע לך שחשבתי שזה רק בשביל הצחוק. אפילו לא נחשבנו 'עבריינים'. את היחידה שיודעת חוץ מאיתנו את הסיפור על קיין ותומס. אני אוהב אותך וסומך עלייך", הוא הרים את ידו הימנית באוויר והניח את השמאלית על ליבו, "ואני נשבע לך שאני אסיים את זה לגמרי אחרי שאנקום את מוות אחי". רק עכשיו שמתי לב שנעתקה נשימתי מרגע שהוא סיים את הסיפור. הייתי בהלם. החבר שלי.. הוא רצח איש. אמנם לא חף מפשע, אבל רצח זה רצח. רציתי להתחיל לרוץ לכיוון הבית שלי וידו האיתנית והשרירית תפסה בידי בחוזקה, ללא מוצא להימלט. "בבקשה תסלחי לי", הוא לחש, רוכן על ברכיו, "אני מצטער על הכל. אני מצטער שלא סיפרתי לך.." הוא התנשף ודמעה נזלה מעינו, "אני מצטער שאני כזה מניאק. אני מצטער על זה שהסכמתי לעשות את הדבר המטופש הזה. ואני הכי מצטער שעירבתי אותך בהכל. את חשובה לי, הייתי צריך להשאיר אותך בבית. לא היית צריכה לראות את הזוועה שבטח תחקק לך בזיכרון עד סוף חייך. לא היית צריכה לראות גופות של אנשים. לא היית צריכה לדעת.." הוא היסס, עמד על רגליו, בעט בעלה שהתנפנף לכיווני ברוח והחליט להמשיך, "לא היית צריכה לדעת שרצחתי מישהו. אני פשוט.. השארתי את זה מאחוריי," הוא גמגם, קולו רעד, "חשבתי שהעתיד איתך יהיה נקי מהדברים האלה". צמרמורת עברה בגבי כשהוא אמר 'העתיד איתך'. הוא באמת מצפה שיהיה לנו עתיד ביחד. הוא באמת אוהב אותי. "אני מצטער על הכל. לא מגיע לי להיות עם אחת כמוך, אבל אני כל כך אוהב אותך שאני לא יכול לעזוב, ולחשוב שתהיי עם גבר אחר.. רק המחשבה הזאת מזעזעת אותי. אני לא מוכן לסכן אותך ובגלל זה עכשיו אני אשאיר אותך בבית.." הוא נעצר, בשביל לחכות לתגובתי. שתקתי. "אני בינתיים לא אהרוג אותו, אני רק רוצה לדבר איתו פנים מול פנים", הוא לחש, מובס. ידעתי שזה שקר.
"סטיב.." לחשתי בקול חנוק "בבקשה אל תעשה לו כלום. אני לא מסוגלת להיות בלעדייך. אתה תכנס לכלא," הוא רעד, "להרבה מאוד זמן. יש לו קשרים. אנשים שיעשו הכל בשבילו. כלא," גיכחתי "זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך אחרי שתעשה את זה". הוא הנהן פעם אחת, מעכל את דבריי, "ובגלל זה אני לא אתן לך ללכת לשם לבד. אני אבוא איתך ואשגיח שלא תעשה שום מעשה טיפשי, שלך בטח לא תהיה שום יכולת להתחרט עליו שתהיה בגיהינום על המעשים שלך," לחשתי ועצמתי עיניי בכוח, מחכה לצעקות ממנו.
"את צודקת," הוא לחש, מאוכזב בכנות, "אני באמת אלך לגיהינום".