השריונים- פרק שני: גיבור האשליות- חלק א'

השריונים- פרק שני: גיבור האשליות

"רוצו! רוצו! רוצו!" קולו של פייפון הידהד במוחם של התלמידים, הם היו עייפים והרגליים שלהם רעדו חוץ מקים שרדפה אחריהם, היא לא הזיעה, היא לא רעדה, היא ידעה שהיא תתפוס את התלמידים, היא ידעה שהיא תצליח ושהיא תתפוס את התלמידים במרדף הזה. היא לא רצה אל האיש ששיתף איתה פעולה, היא רצה אחרי התלמידים, אף אחד לא ידע למה זה קרה והתלמידים היו מבולבלים, הם הזיעו, הם רצו רק לעצור ולשתות מים קרים ומרעננים, ללגום מהבקבוק הכחול שתמיד הם היו לוקחים לבית הספר, עם המים הנקיים והצלולים שהם היו לוקחים מהמעיין בדרך לבית הספר, הם רצו רק לשבת עם התלמידים בכיתה שלהם וללמוד, לצחוק, להנות, לשחק, להיות בחברתם ולהקשיב לקולה החזק, הברור והצלול של המורה בינה, הם התגעגעו לשיעורי חשבון, הם נזכרו בהם במורה אנה, השיער האדמוני שלה, עיניה הכחולות והצלולות, גרמו להם לא לאבד תקווה ולהמשיך לרוץ. "פייפון!" צרחה אליס, "אני לא יכולה יותר, הגרון שלי צורב" כל התלמידים עצרו והסתכלו על אליס. "מה?" שאלה אליס, היא הסתכלה על פייפון, על עיניו הכחולות והצלולות, הן הזכירו לה את הים, הגדול והשקט, את הגלים המתנפצים על החוף.
"היא באה!" צרח פייפון, כל התלמידים רצו איתו, רק אליס עמדה כמו פסל וקפאה במקומה, היא שמעה צעדים, היא ידעה שהיא לא הספיקה, גרונה צרב, היא הביטה לאחור וראתה את קים.
"אליס…. אליס…. איך זה שהבנים הספיקו לברוח ואני יכולה לתפוס רק אותך?" שאלה קים, היא דחפה את אליס, היא לקחה בקבוקים של זכוכית וזרקה אותם עליה, ולבסוף היא קברה אותה בערימה גדולה של אבנים גדולות. אליס נחנקה, לא היה לה אוויר, היא ידעה שבקרוב היא תמות ואז היא ראתה ערימה של חול, היה לה חול על השיער והיא נשמה את החול. "קים, את תשלמי על זה!" אמרה אליס.
"רגע, השארנו את אליס מאחור, היא הולכת למות!" אמר בוב תוך כדי ריצה.
"אני יודע" אמר פייפון.
"היא מתנהגת מוזר בזמן האחרון" אמר ניק.
"אני יודע" אמר פייפון.
"אז אם אתה משאיר חברים מאחור, אנחנו לא רוצים להיות איתך אנחנו מפחדים שזה יקרה גם לנו, להתראות פייפון!" זאק, ניק, בוב והנרי רצו אל ערימת האבנים הגדולה.
"מה הם הלכו?!" צרח פייפון והביט לאחור, "לכל השדים והרוחות! אני חשבתי שאני עוד אהיה, מנהיג, מפקד, משהו… בסדר, אם הם לא רוצים אותי, לא צריך, הם מפסידים חבר טוב ואמיץ…. אבל שמשאיר חברים מאחור אם הם מתנהגים מוזר…. אוי ואבוי! זו טעות איומה! אליס תמות… בגללי?! מתחת לערימה של אבנים?! לא!!!" פייפון רץ אל ערימת האבנים, אליס הצליחה לצאת מערימת האבנים הזאת, היא זרקה אותם והפילה אותם. "פייפון?" אמרה אליס, היא חיבקה אותו חזק חזק.
"הוא השאיר אותך מאחור, מה את עושה?!" צרח ניק.
"את מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן!" אמרה אליס, היא נישקה את פייפון, בוב, זאק, ניק והנרי הסתכלו עליהם. אתם בטח שואלים את עצמכם: מה? איך זה יכול לקרות? הם התנשקו! איך זה יכול להיות? מה?! פייפון הוא בעצם גיבור האשליות, לא משנה מה קורה, תמיד אחד מהחברים שלו לידו, ביחד איתו, עוזר לו, תומך לו, מחבק אותו, מדבר איתו כשצריך. פייפון היה גיבור האשליות האמיץ, החכם והמתוחכם עד שיום אחד החברים שלו הרסו לו את זה, אליס שנאה אותו יותר ויותר וקים חזרה להציק לתלמידים בבית הספר, היא בעצמה הייתה תלמידה, אבל היה נראה כאילו היא לא שייכת, כאילו היא יושבת בפינה והדבר היחיד שהיא עושה זה לתצפת על הכיתה, התלמידים בסוף מצאו את הדרך לכיתה, איש אחד שידע את הרחוב של בית הספר ליווה אותם עד אליו, הם לא הצליחו להתרכז בשיעורים, הם שקעו בהרהורים על מה שקרה באותו יום, עם קים, אף אחד לא דיבר איתה, אף אחד לא שיחק איתה בהפסקות, אבל היא תמיד חייכה, זאק, בוב, אליס, ניק, הנרי ופייפון סיפרו לשאר התלמידים את כל מה שקרה, על המבנה השחור שפרופסור טונג קרא לו "מבנה המעבדה הגדול" ואז הם הבינו שזה לא באמת הפרופסור, אלא מישהו שהתחפש אליו ושהם היו מבולבלים והלכו אחרי פייפון, גיבור האשליות, גם שאר התלמידים בכיתה כמעט ולא דיברו איתו והוא נשאר בודד. בהפסקה הגדולה קים רצה סביב העצים וצחקה, היא נהנתה להיות לבד, כל הילדים האחרים ששיחקו ליד העצים הסתכלו עליה, הם חשבו שהיא משוגעת. פייפון ישב על ספסל קטן והסתכל על קים, היא חייכה אבל עיניה היו עצובות. "קים" אמר פייפון, קים הסתכלה על פייפון.
"מה?" היא שאלה, עצרה ומשכה בכתפיה.
"רוצה לשחק איתי?" שאל פייפון.
"אני לא מדברת איתך ואני לא מדברת גם עם תלמידי הכיתה, שזה יהיה לך ברור, שאני לא מדברת עם אף אחד, אני קברתי את אליס באבנים ושיתפתי פעולה עם האיש הזה כי הוא היה חבר של אבא שלי, הוא יודע הכל על אבא שלי, שנפטר לפני חמש שנים, הוא סיפר לי עליו הכל, הייתי יושבת אצלו, בבית שלו והוא היה מכין לי כוס תה והוא היה מכין לעצמו קפה והוא היה מספר לי על אבא שלי והוא עדיין עושה את זה, הוא עדיין מספר על אבא שלי, כי אני רוצה לשמוע עליו, הוא נפטר ממחלה מאוד קשה, כשהייתי בת שלוש וחצי! האיש הזה אמר לי בדיוק מה לעשות וזהו, אני לא מדברת עם תלמידי בית הספר, אני כאן, לבד ואני מאוד נהנית!" אמרה קים, היא חייכה והמשיכה להסתובב סביב העץ.
"מוזר, היא מחייכת" חשב לעצמו פייפון, היה צילצול וכל התלמידים חזרו לכיתות שלהם. בינה, המורה לחשבון נכנסה לכיתה. "פייפון!" היא אמרה, "יש מישהו שרוצה לדבר איתך בחדר 21, ליד המדרגות, לך אליו."
"בסדר," אמר פייפון, הוא קם, יצא מהכיתה, ירד במדרגות במהירות ונכנס לחדר מספר עשרים ואחד, הוא ראה איש עם שפם שחור ושיער מתולתל בצבע חום, הייתה לו עניבה שחורה עם נקודות ירוקות, חולצה לבנה, לידו היה קולב ועליו הוא תלה מעיל צהוב והתיישב על יד שולחן עגול בצבע לבן. "אתה פייפון, נכון?" שאל האיש.
"כן" אמר פייפון וסגר אחריו את הדלת.
"שב" אמר האיש, הוא שם כמה דפים שהיו על השולחן בתוך שמרדף והניח אותו על השולחן.
פייפון ישב על אחד הכיסאות, ליד האיש עם השפם השחור.