השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 8 – [נקודת המבט של לוסי]

לא היה לי אכפת יותר. בלי לשים לב, להשתלט על המחשבות שלי, רצתי.
רצתי אל מקור הצרחה, ולא הסתובבתי פעם אחת לאחור לראות אם קלייר וזואי מאחורי.
עצרתי באמצע החצר האחורית של ריילי, ונרגעתי לאחר ששמעתי נשיפות מהירות מאחורי.
יופי. הן פה. אני לא אתפרק לבד.
התכופפתי אל האדמה, מביטה בסימנים שאמרו שמישהו שכב פה, ואז הוא הלך. או נחטף.
מיששתי את העלים, מוזיזה אותם ומחפשת סימן חיים כלשהו.
חבל שעשיתי את זה, כי היד שלי נגעה במשהו חמים, דביק, וכשהסתכלתי בזה, מנסה נואשות למצוא נקודה מוארת, הוא היה גם אדום. היה לו ריח מוכר. אין ספק. דם.
"זה.. זה.." נרעדה קלייר.
"כן," אמרה זואי בשקט, "זה דם. של ריילי, כנראה."
"מה נעשה?" הרמתי אליהן את המבט שלי, "נתקשר למשטרה?"
"אני חושבת שצריך, נכון? אני מתכוונת, איך אנחנו נטפל בזה?" אמרה זואי.
"הממ, כן.." אמרתי, "קלייר, את בסדר?" משהו אצלה לא בסדר. בכלל לא בסדר.
היא פרצה בבכי, מחיתי את ידי בדשא, וחיבקתי אותה, מתאמצת לא לבכות, מצד אחד של הגוף שלה, וזואי חיבקה אותה מהצד השני.
"יהיה בסדר." ליטפתי לה את השיער והרגעתי אותה.
"היא מתה. מתה, מתה, מתה." יבבה.
"גבירותי..?" קול זר נשמע.
הרמנו את הראש שלנו והבחנו באיש צעיר, לבוש מדי משטרה. הוא לא נראה מבוגר, הוא נראה בסביבות גיל ה – 30, ליתר דיוק.
למרות שנראה צעיר, הוא גידל שפם מרשים למדי.
זואי הייתה הראשונה להתעשת, "כן?"
"נצטרך לזמן אתכן לחקירה בתחנה."

"אמרתי לך כבר." רטנתי, "היה לנו ריב עם ריילי, החברה שלנו, אצלי בבית. היא הלכה, והחלטנו ללכת אחריה. הגענו אל הכניסה של הבית שלה, ושמענו צרחה. רצנו לשם,
ולא היה שם שום דבר חוץ מהדם."
"למה נגעת בדם?" הביט בידיי.
"חיפשתי סימן חיים." אמרתי בהתנשאות קלה. "לא היה כזה."
"אז ריילי פשוט נעלמה? ככה?" שאל.
"ככה." עניתי.
"על מה רבתן, אתן וריילי?" השאלה פגעה בי כמו חץ. אני לא יכולה לספר לשוטר.
בדיוק כשעמדתי לפלוט הכל, הוא דיבר. "לוסי, רבתן על משהו אישי?"
הקלה הציפה אותי, ועשיתי את עצמי ביישנית. "זה היה משהו מטופש. של בנות."
"אוקיי. תרצי לשאול משהו?"
"הממ." אמרתי ורכנתי אל צידו השני של השולחן, "איך הגעתם לשם?" סקרנות מרושעת התערבבה בקולי.
"זה," רכן אליי ותקע את אצבעו בשולחן, בנינו. "מסווג."
"אין לי את הזכות לדעת? זה הצבא?" רטנתי.
"לא. אבל זה תיק ישן." ענה, "וזה לא קשור אלייך, ילדונת."
"דבר ראשון – אני לא ילדונת. מובן? דבר שני – למה זה לא קשור אלי? היית קרוב לריילי?" כשהוא לא ענה, הרחקתי לכת. למרות שידעתי שזה לא נכון, שאלתי. "שכבתם?"
ידעתי שהשאלה הלחיצה אותו כי קצות אוזניו האדימו, וכעס מסוכן נשקף מעיניו.
"את משוחררת, לוסי. תודה לך." ענה קצרות, והחווה בידו אל הדלת.
פניי התעוותו למשמע התשובה הזאת, בגלל שזאת לא הייתה תשובה. מרווין (סליחה, השוטר. החלטתי לקרוא לו מרווין מסיבה לא ברורה.) נע בעצבניות במקומו, שרירי פניו התכווצו במקצת, ורק אז הוא נרגע.
לא ציפיתי לזה. ציפיתי שהוא יתרגז לרגע ויצעק עליי שזה לא מכובד והוא אדם מבוגר.
הוא לא עשה את זה. הוא פשוט ביקש לצאת.
לא עניתי, ויצאתי אל קלייר וזואי.

"אמרת משהו על הפסיכי?" הביטה בי זואי אחרי שתיקה קצרה, שעטפה אותנו אחרי שהתיישבתי ביניהן.
"לא," אמרתי. "אתן?" העברתי את מבטי ממנה אל קלייר.
"לא." ענו ביחד.
"קלייר?" אישה נמוכת קומה, ובעלת שיער בלונדיני ארוך נכנסה בסערה אל החדר.
היא הסתכלה לכאן ולכאן עד שהבחינה בנו.
"מאמא," אמרה קלייר.
"מון אמור, הכל בסדר?" חפנה את פניה הקטנות של בתה ובחנה אותן.
"כן, אמא." נאנחה, והסתכלה לעבר הכניסה, מביטה אל אמא שלי ואל אביה של זואי.
"לוסי! הכל בסדר? מה קרה? למה לעזאזל השארת את אחיך הקטן לבד בבית?" אמא שלי צעדה אליי צעדים קטנים ונמרצים, דיבורה מלא בדאגה ובזעם.
"הוא לא תינוק, אמא." נאנחתי.
"זואי, אתן בסדר?" אביה של זואי חיבק אותה.
ריחמתי עליו – הוא לא יכול לאבד גם אותה.
"אל תדאג, אבא. אני בסדר. לא קרה לי כלום." הרגיעה אותו.
שלושת המבוגרים התעשתו בבת אחת, "איפה ריילי?" שאלה אמה של קלייר.
"היא-" התחלתי ולא סיימתי, "נעלמה." קלייר אמרה במקומי.
"מה?" אמרו שלושתם בבת אחת, מופתעים.
"בגלל זה אנחנו פה." הרמתי את מבטי בייאוש, "רבנו, ואז היא הלכה. הלכנו אחריה, הגענו אל הכניסה של הבית שלה ושמענו צרחה. לא היה כלום חוץ מקצת דם מהמקום ששמענו את הצרחה. כאילו כלום."

לא הייתי צריכה את הצרחות של אמא שלי כדי להעיר אותי, למרות שהיא לא צרחה הבוקר.
לא ישנתי כל הלילה, היו לי יותר מדי חלומות. תמונות של ריילי, דארן, ג'יימס, ושוטר משופם התערבבו לי בראש.
קמתי בעייפות מהמיטה, נכנסתי אל נעליי הבית שלי, וגוררת את עצמי אל המקלחת.
מפלצת. ככה נראיתי.
השיער שלי היה לגמרי מבולגן, והחולצה ישבה בפוזה לא נכונה.
עשיתי פרצוף לבבואה שלי, ולקחתי את המסרק מהמדף.
כשהשיער שלי חזר למצבו הרגיל – נחמד, ציחצחתי שיניים, וחזרתי אל החדר שלי.
התלבשתי ובדקתי הודעות ושיחות.
לא היו כאלה, רק מה ששלחו אתמול. התעלמתי מהם, וירדתי אל המטבח.
"לוסי," אמרה אימי בעודה מגישה לאחי הקטן טת הפנקייקס שלו, "את יכולה להשאר היום בבית."
"למה לה מותר להשאר ולי לא?" התערב אחי הקטן.
"זה לא עניינך." מלמלתי ואכלתי בשקט.
"אמא!" התלונן.
"זה עניין בין לוסי לחברות שלה. אל תתערב."
"אני שונא את כולכם." מלמל בזעם.
"כן? טוב, אתה עוד צעיר. אז תשתוק, דביל." רטנתי.
"אמא, היא קראה לי דביל!" רקע ברגליו בכעס.
אמא שלי זמזמה בתגובה, מעמידה פני חירשת. הו, יופי.
"אלוהים, בן כמה אתה? ואת -" פניתי לאמא שלי, "אל תרחמי עליי. אני בסדר, אוקיי?"

עמדתי להכנס אל התיכון הדפוק שלי כששלט מסויים עצר אותי.
טוב, לא בדיוק מסוים.
'נעדרת', נכתב, עם תמונה של ריילי מתחת, 'אם ראית אותה, בבקשה התקשר אל 555-758629 או שבבקשה תפנה אל המשטרה.'
זה היה נשמע קצת כמו מודעה לכלבים, חוץ מ'בבקשה פנה למשטרה'.
"בגלל זה קלייר בכתה כל הלילה?" קולו של ג'יימס הקפיץ אותי, "מצטער, הבהלתי אותך?" אמר במבוכה.
"לא, זה בסדר." הסתובבתי אליו, והתעלמתי מהעובדה שהגובה שלו מצל עליי. "וכן, כנראה שבגלל זה. היא לא סיפרה לך?"
"לא. הייתי במסיבה אתמול. אלוהים, קפוא פה." אמר.
"מה – הו. כן, בוא ניכנס." פתחתי את הדלת, למרות שלא ממש עניין אותי הקור.
למען האמת, עניין אותי יותר האידיוט הזה ועם מי הוא הסתובב במסיבה.
שונאת. את. עצמי.
הייתי אומרת שקלייר תרצח אותי, אבל אחת מאיתנו כבר נעלמה, ואני לא אוהבת לקחת סיכונים.
"אז," שברתי שתיקה, "אתמול.. כולנו היינו בבית שלי, ודיברנו על משהו. משהו רציני. ריילי התבדחה על זה, אז אני בערך התעצבנתי, ונכנסנו לריב קטן. היא החליטה שאנחנו לא 'מעריכות' אותה מספיק, הלכה הביתה, החלטנו ללכת אחריה, ו.. לקחו אותנו למשטרה. אני בסדר."
הסתכלתי עליו, והיה לו מבט המום.
"מה?" אמרתי, לא מבינה למה הוא מסתכל עלי כמו מטומטם.
"רבתן עם ריילי?" בלבול פשט על עיניו.
"אממ, כן. רבנו." אלוהים, להגיד את זה בקול זה מוזר. עמדנו שם במשך כמה זמן, עד שהוא שבר שתיקה.
"תראי, אני – " הצלצול קטע את דבריו, והמשכתי אותו. "חייב ללכת לכיתה." הידקתי את רצועות התיק על כתפי והסתובבתי משם, מודעת לכך שהוא נועץ בי מבט, אבל לא הבטתי בו בחזרה.

***
כל היום הסתובבתי במסדרונות שרוב העיניים נעוצות בי. התעלמתי, אבל כשמישהו ממש עצבן אותי או הגזים – נתתי לו מבט רצחני שגרם לו להסתובב ולפתוח בריצה מהירה משם.
שנאתי את התיכון המטומטם שלנו – כולם מתעסקים בכולם מלבד העניינים הפרטיים שלהם.
בדיוק הכנסתי את ציוד הכימיה ללוקר כשהרגשתי דמות עומדת מאחוריי. "מה אתה רוצה?" פניתי אל דארן.
"שתפסיקי להתנהג אלי כמו לחרא. מה עשיתי בסך הכל?" הוא נשמע כל כך נואש ומזוייף שהוא כבר הגעיל אותי.
"הו – התנהגתי אליך כמו לחרא? אני אזכור את זה, כך שאני אתייחס אליך בפעם הבאה כמו לחתיכת בייקון מסריחה שמישהו שכח במקרר כבר חודש." סגרתי את הלוקר בטריקה כועסת והלכתי משם. זה לא הגיע לי. לא עשיתי כלום. זה בגלל ריילי והבקשה המטומטמת שלה.
ריילי. היא לא הייתה עושה את זה במקומי. לא – היא לא הייתה יוצאת איתו. אולי מתמזמזת איתו באיזשהו מקום נידח בעיירה הקטנה שלנו, אבל לא הייתה יוצאת איתו לדייט.
"אוקיי. הבנתי. אני מטומטמם ומגעיל ועוד דברים מסויימים שלא מתאימים לפורום הזה. זהו."
כיווצתי את הגבות בכעס. "ממתי 'הפורום הזה' מונע ממך להגיד דברים שאתה רוצה?"
"לא יודע," הביט בי, "פשוט אני לא מרגיש לנכון להגיד קללות שלא תעלי על דעתך כאן."
צחקתי. "אתה 'לא תמצא לנכון'? אלוהים, הפתטיות נשפכת ממך, וויליאמס."
נעצרנו מול המכונת חטיפים והושטתי יד אל התיק, אבל דארן עצר אותי. "אני רוצה רק את הטוב ביותר בשבילך. ואני לא פתטי." חיזק את האחיזה שלו בידי.
"אולי לא פתטי, אבל בהחלט מעצבן." בלעתי גיחוך עצבני, "ותעזוב לי את היד." שחררתי את היד שלי ממנו. "ואני בטוחה שלא הטוב ביותר." הוצאתי את הארנק שלי, קניתי קיטקאט, והלכתי משם.
"חכי!" עצר אותי בכוח. היד שלי התחילה לאבד את הצבע הרגיל שלה והתחילה להלבין מחוסר זרימת הדם.
"אתה מכאיב לי, וויליאמס." יבבתי בשקט.
"את לא יכולה ללכת סתם ככה." הקול שלו היה קטלני ושקט, והעיניים שלו הפחידו אותי.
"דארן, תעזוב לי את היד." ניסיתי להשמע בטוחה בעצמי, אבל המשפט יצא כבקשה אומללה.
החברים המזורגגים שנגררו אחריו לכל מקום התקרבו, ושמחתי על זה.
"אחי," אמר אחד מהם, בהלה ריצדה בעיניו.
דארן התעלם מהאנשים שהתחילו להתאסף סביבנו, והכאיב לי יותר, שלא הייתה לי תחושה ביד שמאל.
"תעזוב אותי דארן, בבקשה תעזוב אותי." התחננתי והתחלתי להייפח.
"לא!" צעק. "את תקשיבי לי!" הוא אחז גם ביד השניה שלי וקירב אותי אליו, בניגוד לרצוני.
אנשים התחילו להתרחק אחורה, ולשלוח אלי מבטים מרחמים.
"אני לא חברה שלך, דארן. בבקשה תשחרר אותי." הוא כנראה נראה מאיים יותר בעיניי, כי הגובה שלו התנשא והצל מעליי. "בבקשה."
שלושה בנים מנבחרת הכדורסל תפסו את דארן והרחיקו אותו ממני, כשלאט לאט ההכרה חוזרת אליו והוא מבין מה עשה.

התיישבתי על ספסל מוצל מתחת לעץ בפינת החצר בבית הספר, ושפשפתי את היד הבריאה יותר שלי ביד הכואבת, שבינתיים הצטבר עליה סימן כחול, שמים לא עזרו לשטוף אותו, או את הכאב.
"היי," אמר ג'יימס והתיישב לידי. התאמצתי להסתיר את הפצע ונשכתי את השפתיים, משפילה את ראשי.
"היי." אמרתי בשקט, מודעת לכך שהוא שמע על מה שקרה, וכנראה מרחם עליי.
"שמעתי מה קרה עם דארן." יאפ, הנה זה. "מה קרה ליד שלך?" שאל, מביט בי מתעסקת איתה בעצבנות. אוי, לא.
"אממ, כלום. כלום. זה – סתם מכה שקיבלתי ההיום בבוקר. אני בסדר." שיקרתי.
לפני ששמתי לב, הוא חטף את היד שלי. "בגלל זה יש עליה סימני אצבעות?" הרים גבה.
"אני בסדר. זה לא כואב." לקחתי אותה בחזרה וכיסיתי את הפצע עם השרוול.
"אני אהרוג את המטומטם הזה." מלמל בעצבנות וקם.
"לא!" צעקתי ומשכתי אותו בחזרה לישיבה. "אל תתעסק איתו. הוא סתם דפוק."
"אבל היד שלך -" התעקש.
"אתה לא השומר שלי, בסדר? פשוט.. תעזוב אותי בשקט. אני אסתדר לבד." הרמתי את התיק שלי והלכתי משם.
"לוסי, חכי!" שמעתי את ג'יימס מתנשף מאחורי, והוא תפס ביד הבריאה שלי.
"מה?" נעצרתי, עצבנית מכך שהוא לא מקשיב לי, לעזאזל.
"לוסי, אני צריך לקחת אותך למרפאה. כאילו, ממש עכשיו." גרר אותי משם, ונאנקתי מכאב.
"למה?" שאלתי.
"הרגל שלך מדממת."
הבטתי למטה אל הרגל שלי, והחנקתי צעקה כשראיתי את הדם ניגר במורד השוק שלי.