השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 6 – (בבקשה תקראו את ה'רציתי להוסיף')

אוי, אלוהים אדירים. אוי. אלוהים. אדירים.
הוצאתי את הפלאפון שלי, שעוד ישב בכיס, וצילמתי את מה שהיה כתוב באדים, שאשמור לאחר כך.
הנחתי את הפלאפון, התפשטתי, ונכנסתי להתקלח, רועדת.
לא מקור, מפחד.
סיימתי להתקלח, התלבשתי, והתקשרתי לקלייר.
"הלו?" קולה הרגוע ענה לי.
"קלייר, בואי אלי. עכשיו."
"אלוהים, לוסי! לאן נעלמת? חיפשנו אותך!"
"אני יודעת, אבל פשוט תזיזי את התחת שלך אל הבית שלי. ברגע זה, מיסיס!" פניתי מהמקלחת אל המטבח.
יכולתי לשמוע את הדאגה מתפשטת אצלה, בעוד שהיא רצה אל האוטו שלה, זועקת – "מה קרה? אמא שלך מתה? דקרת מישהו? אנסו אותך?"
"מה? לא! תסתמי ותבואי לפה!" פתחתי את המקרר והוצאתי את החלב, מכינה לי את התה האהוב עלי.
כעבור 2 דקות שבהן שהיתי בחדרי, מקררת את התה המזורגג, קלייר פרצה אל החדר.
"מה. פאקינג. קרה?" תפסה את כתפיי וטלטלה אותן, לא לפני שהנחתי את התה.
"בואי." משכתי את היד שלה אל המקלחת.
"מה?" שאלה בבלבול, "מה יש במקלחת?"
"תראי את זה." הפניתי את תשומת ליבה אל המראה.
"אני רואה.. כלום." אמרה בתמיהה. "למרות שהשיער שלי נראה מעולה היום."
"מה?" הזדעקתי והסתכלתי על המראה.
לא נשאר זכר למסר שהיה כתוב, מישהו פשוט עבר ומחק.
אבל מי?
האח הדפוק שלי תקוע במשחק האידיוטי שלו, ואין אף אחד בבית חוץ ממני, ממנו, ומקלייר.
"מה היה כתוב שם?" שאלה.
הוצאתי את הפלאפון שלי והראתי לה את הצילום.
"אוי לא," אמרה בדאגה.
"מה?" שאלתי, את יודעת מי כתב את זה?"
"לוסי.. גם אני קיבלתי פתקים כאלה.. ואין לי שמץ של מושג מי כותב אותם." נאנחה.
"מה אנחנו הולכות לעשות?" שאלתי אותה ויצאתי אל החדר.
"קודם כל, גם ריי קיבלה את הפתקים האלה. אני חושבת שנצטרך להתקשר אליה."
"ולזואי. אנחנו חייבות לשאול אותה אם גם היא קיבלה." הוספתי.

"מה קרה?" נכנסה זואי אל החדר שלי, "ולאן נעלמת היום?"
"ועל מה דיברת עם דארן וג'יימס בחוץ?" גיכחה ריילי.
"למה לעזאזל דיברת עם ג'יימס?" הסתכלה עלי קלייר בבלבול.
"למה את מסיטה את הנושא?" החזרתי לה לשאלה בשאלה.
"בסדר, פשוט תגידי להן." רטנה.
"להגיד לנו מה?" אמרה ריילי, "אתן לא לסביות, נכון?"
"ברור שלא!" אמרתי בזעף, "אבל קיבלנו מסרים מאיימים, ואנחנו יודעות שגם את, ריילי.
אבל זואי, גם את קיבלת?" נאנחתי.
זואי חיכתה כמה זמן, אבל ענתה.
"כן." אמרה והביטה אל הרצפה, "כבר שלוש פעמים, מאז הלילה ההוא."
"אתן לא רציניות, נכון?" צחקקה ריילי, "זאת כנראה מתיחה של כמה אידיוטים שחושבים שאפשר לעבוד עלינו." אמרה באגביות.
התפרצתי, ולא יכולתי להחזיק את המחשבות שלי יותר, "זה מאוד רציני, ריילי! שולחים לנו פתקים אנונימיים מזעזעים, וזה מה שיש לך להגיד?"
"לוסי, בבקשה -" אמרה קלייר, אבל קטעתי אותה.
"לא!" צעקתי, "למה את חושבת שהכל בדיחה? את לא יכולה פשוט לנופף בשיער שלך כל פעם שיש בעיה, והיא תיפתר מדי, למה את לא מבינה את זה?"
"למה את תמיד רצינית מדי? למה את לא יכולה להיות פעם אחת כיפית והתעלם מה.. הריסת שמחות שלך!?" זעקה.
"ריי, אני חושבת שהיא צודקת.." צייצה זואי.
"הו, אז כולכן נגדי, זואי? בלעדי, כולכן הייתן בתחתית, לובשות מכנסי פוליאסטר!"
"אני מעדיפה להיות בתחתית מאשר להיות -" התפרצה זואי, אבל הפסיקה.
"להיות מה?" הצרה ריילי את עיניה לעברה.
"כלום. פשוט שום כלום." זואי הלכה לפינה.
"בסדר – אני אלך. אני יודעת מתי לא רוצים אותי." פנתה והלכה.
"לא, חכי.." לחשה קלייר וקמה.
"תני לה ללכת," אמרתי בשקט, "תני לה."
"לוסי," אמרה.
"כן?" הפנתי את מבטי אליה.
"מה שלחו לך?"
הראיתי לה את התצלום שלי, והיא הייתה נדהמת.
"אוקיי," חזרה קלייר אל עולמנו, "מה נעשה?"
"דבר ראשון – נשמור את זה למחר. דבר שני – אתן נשארות, נכון?" אמרתי.
"כן," חייכה קלייר ברוגע, "אז ספרי לנו.."
"מה קורה עם אחיה הגדול, הטיפש, שמחבב אותך מאוד?"