השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 21: SING [נקודת המבט של לוסי]

הסניקרס השחורות שלי חרקו על רצפת העץ במסדרון של זואי. הג'ינס שלי והחולצה היו כהות, אבל כחולות (בכל זאת, הכל שחור זה דיי מזעזע, לא?). ביד שלי היו שלוש כוסות זכוכית,
וזואי מאחורי עם בקבוק שתיה מוגז. התיישבנו על רצפת החדר שלה וקלייר הייתה שם, מדברת בטלפון עם הבחור שאני וזואי פגשנו בבית החולים.
"תודה, נראה אותך מאוחר יותר?" שאלה את הבחור, מה שאומר שבקרוב היא תנתק ונשמע את הפרטים. המהומי קול נשמעו מהצד השני, נינוחים אבל באופן מסוים חרושי בלבול.
קלייר ניתקה את השיחה ומזגה לעצמה כוס מהמשקה שזואי הביאה. "נו?" זואי הפצירה בה לדבר.
"אנחנו צריכות לנסוע לשדרת מלבורו'ס. הוא יחכה לנו בפינה בשתים עשרה וחמישה." לגמה מהכוס. "והוא לא אמר את השם שלו," היא רטנה בשקט והניחה את הכוס על הרצפה.
"זה מרחק של חצי שעה נסיעה!" קראתי. "יש לנו לימודים מחר, הוא אידיוט?"
"הוא מניאק, אבל לא אידיוט." תיקנה אותי זואי. "זה בסדר, גם ככה אבא שלי עובד לילה היום."
"טוב, אם אנחנו רוצות להגיע בזמן, כדאי שנצא. כבר 11:37." נאנחתי ושתיתי מהכוס.
"את חושבת שהוא יזהה את השרשרת?" שאלה קלייר והנידה בראשה לעבר הצוואר שלי.
שלושתנו הנחנו שהוא יהיה הכי בטוח שם.
נשכתי את שפתי וסימנתי שלא. היא לא צריכה לדעת שזה מג'יימס, עדיין. או שהוא מצטער על מה שזה לא יהיה. "עם איזה מכונית אנחנו נוסעות?" שאלתי ומזגתי לעצמי עוד מהמשקה המוגז.
"שלי. היא הכי מהירה." אמרה זואי ולקחה את המפתחות שלה. הנהנתי בשקט.
"עכשיו, בואו. אני חושבת שיש מסיבה של השמיניסטים שני רחובות מפה," קלייר קמה ממקומה.

יצאתי ממושב הנוסע של המכונית של זואי. קלייר וזואי יצאו גם הן והתקדמנו בשקט אל פינת הרחוב. דמות חשוכה עמדה שם והתעסקה עם הפלאפון שלה.
"אחמ?" כחכחתי בגרוני ושילבתי ידיים. הדמות נעלה את המסך ותחבה את המכשיר לכיסה.
"את קלייר?" שאל. הנדתי בראשי והצגתי אותנו, משתדלת לשמור על קול נחוש.
"איך קוראים לך?" שאלתי והרמתי את הסנטר שלי לעברו. לעזאזל עם הגובה הנמוך הזה.
"ג'פרסון." ענה קצרות. "תיכנסו," החווה לכיוון דלת ה.. בר? הזה ופתח את הדלת.
פעמון קטן צלצל. המקום היה כמעט ריק, ורק כמה אנשים מלחיצים קצת היו שם. הרדיו היה מכוון לתחנה פיראטית כנראה, והפעיל שיר של אד שירן.
ג'פרסון הזמין לעצמו משקה אלכוהולי כנראה, ושאל מה אנחנו רוצות. התפתיתי להגיד 'תשובות, איש', אבל נשכתי את הלשון ועניתי רק 'קולה' בשקט. זואי וקלייר הנהנו לסימן שהן רוצות אותו הדבר.
ג'פרסון סימן לברמן בשלוש אצבעות קולה ומיד הגיעו אלינו שלושה בקבוקי זכוכית.

"אז, ג'פרסון. איך הכרת את ריילי?" שאלתי לבסוף ושיחקתי עם פקק הבקבוק.
"זה היה לפני שלוש שנים באביב. הייתי בן שבע עשרה, בדרך לשנה האחרונה שלי.
אז נסעתי למסיבת קולג' עם בן דוד שלי, הוא היה בשנה השנייה שלו. הוא הכיר לי את ריילי, היא ישבה עם תלמידת שנה ראשונה שבן דוד שלי יצא אז. שאלתי אותה בת כמה היא, והיא אמרה שש עשרה. גרתי בעיירה לידכן, אבל היום אני גר כאן באזור בשביל הקולג'."

"חכה, אם זה היה באביב לפני שלוש שנים היא הייתה בת 13, לא? איך נתנו לה להיכנס?" שאלה קלייר, משחקת עם הקש שלה. ג'פרסון הביט בה לרגע.

"את חושבת שלתלמידי קולג' אכפת מי נכנס? אכפת להם רק את מי לנצל ומי ישתה הכי הרבה. גם ריילי שתתה, אבל היא הייתה פיקחת לגמרי. היא נתנה לי את מספר הפלאפון שלה ושמרנו על קשר עד עכשיו. למען האמת, נפגשתי איתה ביום שהיא ברחה." גבותיו התכווצו בבלבול, כאילו הוא נזכר במשהו. הגב שלי הזדקף.
"מה היא אמרה לך באותו היום?" זואי שאלה לפני, מצטרפת אל השיחה של ארבעתנו.
"היא אמרה שהיא הולכת למסיבה באותו היום בלוס אנג'לס. היא לא אמרה לי עם מי, רק שהיא הולכת והיא תדבר איתי מחר." העיניים שלו הביעו צער, והוא השפיל מבט אל הכוס עם הנוזל השקוף שלו.
"זה לא הגיוני," אמרתי. "היא הייתה איתנו בלילה שהיא נעלמה. היא לא הלכה למסיבה. שמענו את הצרחה שלה," הוא נשך את שפתיו וזה הראה שמה שאני אומרת מעציב אותו.
"אתה מזהה את השרשרת הזאת?" קלייר הושיטה את ידיה אל העורף שלי והניחה בידיה את התליון של ריילי. ג'פרסון הנהן. "זה של ריילי," נשף בעצב.
"אתה יודע ממי היא קיבלה אותו?" שאלה זואי. הוא הניד בראשו לשלילה.
הוקל לי שהוא לא ידע. מה היה קורה אם הוא ידע שריילי הסתבכה עם עוד הרבה בחורים?

"לא, רק שזה מבחור אחד. היא לבשה את זה באותו היום. תמיד ידעתי שהיא הייתה עם הרבה נערים וכאלה, אבל לא היה לי אכפת." הוא דיבר, ונחנקתי. ברור. זה מה שריילי עושה.
היא גורמת לאנשים אחרים שלא יהיה להם אכפת שבוגדים בהם.
"אתה יודע למה היא קיבלה אותה?" פלטתי. אני שונאת את התליון הזה. אני פשוט שונאת.
הוא הניד בראשו. איזה יופי. "מצטער, לא." ענה. הנהנתי בראשי באכזבה.
"תודה בכל אופן," קמתי ממקומי והבטתי בשעון. 00:42. "אנחנו צריכות ללכת."
הן הנהנו וקמו. "להתראות," אמר ג'פרסון. "תתקשרו אם מצאתן משהו בקשר אליה."
"דבר אחד," הסתובבתי. "אמרת שריילי ברחה?"
"כן, יום אחד היא אמרה שהיא מתכננת לברוח. שיתפסו אותה אם לא, אז הנחתי שהיא
באמת תכננה את זה. הלחיצה אותי קצת, המחשבה שיעשו לה משהו." משך בכתפיו.
"איך אתה יודע שהיא אמרה את האמת?" שאלה זואי.
"היא הייתה מסטולה לגמרי. אתה אומר את האמת כשאתה מסטול." ענה בשקט, ומיהרנו לצאת.

***
"בוקר טוב," פקחתי את עיני במיטה של זואי בעייפות. היא לא הייתה שם. "זואי?"
"חכי שם!" שמעתי את הצעקה שלה מהמסדרון, והרגליים היחפות שלה משמיעות חריקות קטנות. היא נכנסה עם מגש ובו צלחת דגנים וכוס נס קפה.
"ארוחת בוקר במיטה, איזה שבוע ראשון יפה לנישואים שלנו, זואי." צחקתי.
"סתמי." היא צחקה והניחה את המגש על השולחן. "רציתי שנדבר על אתמול." הרצינה.
"אז דברי." עניתי וסימנתי לה להתיישב לידי. כפות הרגליים שלי עקצצו בעדינות מהמתח של אתמול בלילה. השיחה עם ג'פרסון לא עזרה במיוחד, אבל היא עזרה לנו להבין כמה דברים.
"אני יודעת שאת יודעת מי נתן לריילי את השרשרת. תספרי לי." היא התיישבה עם רגל אחת לכיוון הרצפה.
"אוקיי." אמרתי והנחתי את השרשרת על המצעים. "זה מג'יימס."

"איך את יודעת?" השתנקה. "הוא סיפר לך את זה?" שאלה בהשתאות. הנדתי בראשי.
"הוא לא יודע שיש לי את זה." עניתי.
"איך גילית שהוא הביא לה את זה? היא סיפרה לך?" הפצירה בי לגלות את כל הפרטים.
"לא, לפני הרבה זמן היא מדדה את השרשרת הזאת. היא אתגרה אותי לפתוח את התליון, והצלחתי. לא אמרתי לה שפתחתי אותו." נאנחתי. למה חייבים להיות לנו כל כך הרבה סודות?
"את יכולה לפתוח אותו עכשיו?" העירה אותי מחלומותיי.
"אני חושבת שכן. אבל את לא יכולה לספר לקלייר, את מבינה? היא תתחרפן לגמרי." הסברתי.
"פשוט תפתחי את זה." אמרה. הנהנתי בשקט ולקחתי את תליון הזהב באצבעותי.

התליון נפתח בנקישה שקטה, בדיוק כמו בפעם הראשונה שפתחתי אותו. פתק קטן ומקופל יפה נפל ממנו, המספר של ג'פרסון היה עליו. "זה פשוט גס רוח," גיחכתי.
"מה יש שם?" חייכה זואי. הרמתי את המבט שלי אליה והעברתי לה את הפתק. "לשמור מספר פלאפון של בחור אחד בתליון שאחר הביא לך? וואו." צחקקה. "תעבירי לי את התליון."
הושטתי לה אותו. "אם תהית, זה כן כואב." חייכתי.
"לפני שאני אשאל אותך מה זה לעזאזל, רוצה גלידה? זה מעודד." הניחה את ידה על כתפי.
"לא, זה בסדר. את יכולה להתחיל לשאול שאלות שאין לי מושג איך לענות עליהן." התלוצצתי.
"אוקיי, אז מה זאת אומרת 'אני מצטער'? על מה? ולמה בשם אלוהים הוא הביא לה תליון?
הם יצאו? מה את יודעת?" היא השליכה עלי גשם של שאלות וניסיתי לחשוב על כל אחת.
"תשתקי, קודם כל. אני לא חושבת שהם יצאו, אבל היה ביניהם משהו. אם הוא הביא לה תליון עם הכיתוב הזה, זה אומר שהוא פגע בה. עכשיו אנחנו רק צריכות להבין איך." עניתי.
הפלאפון שלי צלצל, והתמונה של קלייר הופיעה על המסך.

"הלו?" עניתי ולחצתי על הרמקול.
"לוסי!" הקול שלה היה שמח ומלא חיים.
"היי, הכל בסדר? את נשמעת שמחה מדי," צחקקתי. זואי שלחה אלי חיוך.
"תנחשי מה!" היא על משככי כאבים שוב?"
"מה?" נשמעתי משועשעת.

"ג'יימס חזר הביתה מוקדם!"
הבטתי בזואי, והיא הביטה בי.