השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 2 –

"מתה?" זואי החווירה, ומיהרה לחזור לעצמה, "ריילי לא מתה. נמצא אותה."
אני כמעט בטוחה שהיא אמרה את זה כדי לעודד את עצמה, ולא אותנו.
"לא, לא, לא. ריילי לא מתה." אזרתי אומץ, "היא פה. מובן לשתיכן?" חטפתי מזואי את הפנס והתעלמתי מהמבטים ההמומים שלהן.
ריילי לא מתה. לא, היא לא. אנחנו נמצא אותה. התעלמתי מהכל, והלכתי, מצפה שהן ידביקו אותי.
'אוקיי,' חשבתי לעצמי, 'תחפשי עקבות. לא התאמצת מספיק. תשיגי את מה שאת רוצה!'
ובכן, ריילי תמיד משיגה מה שהיא רוצה. כמה פעמים חשבתי על זה.. להידמות אליה. למה לא?
היא מושלמת פשוט.
פשוט.. פשוט.. פשוט..
מושלמת.
'תסתמי!' צרחתי על עצמי, 'תסתמי, וזהו! תחפשי אותה כבר! מה הבעיה שלך? לעזאזל, גברת מיטשל!
את. פאקינג. הולכת. למצוא. את. ריילי. הבנת?'
אבל.. חלק ממני לא רצה למצוא אותה. בעקיפין, היא פגעה בי, היא והמושלמות שלה.
"לוסי!" קולה של קלייר העיר אותי, "שמעת את זה?"
"שמעתי מה?" אמרתי בבלבול.
"זה היה נשמע כמו צרחה, זה בא מימין.." אמרה בפחד.
"בואו!" צעקתי ורצתי לכיוון שהצביעה עליו.

"אוקיי," התנשפה זואי, "אני בחיים לא רצה ככה יותר."
"בנות?" קול מוכר נשמע מאחורי העץ.
"ריילי!" קלייר קפצה עליה, "לאן נעלמת?"
"את בסדר, ריילי?" בחנה אותה זואי.
"אני בסדר," אמרה, "אני – אני חשבתי שהייתן מאחורי! לא הבנתי איפה אתן!"
צל עבר מאחוריה, וכנראה רק אני הבחנתי בו.
"אומייגאד," אמרתי, "היה שם צל."
בעיני ריילי עלה לרגע מבט של פחד שגרם לה להחוויר, והיא התעשתה.
"לא. לא היה פה אף אחד חוץ ממני."
"את בטוחה?" התחלחלה לי אט – אט המחשבה שהיא משקרת.
"כן, אני בטוחה."
"בנות?" אמרה קלייר בלחש.
"הממ?" אמרתי.
"בואו פשוט נחזור ונלך לישון."
"כן," אמרתי, "כדאי לנו."
לאורך כל הדרך בדקנו שאף אחת לא נעלמת, ונשמנו רק אחרי שקלייר נעלה עליו את הבקתה.
התכנסתי לעצמי על הספה הקטנה שנחה בבקתה, כי רק אני הייתי קטנה מספיק לישון עליה.
קלייר ישנה על המיטה, וזואי וריילי על מזרונים.
כמו תמיד.
בכל אופן, ידעתי שאני לא אישן. אני פשוט אבהה בתקרה, או אגלוש בפלאפון האידיוטי שלי.
כנראה שאבהה בתקרה ואחשוב על מה שקרה הלילה.

פקחתי באיטיות עיניים, והפרדתי את ריסיי, שנדבקו.
"בוקר טוב." שמעתי את קולה של זואי נכנס אל הבקתה, וזה עורר אותי יותר. "איך ישנת?"
"טוב." עניתי קצרות, כי לא רציתי לדאיג אותה, "איפה ריילי?" שאלתי ובטני קרקרה, בעקבות הקפה שהיה בידה.
"מכינה טוסטים, במטבח." אמרה ולגמה מהכוס.
קמתי מהספה, ואספתי את השיער שלי בגומיה, מודעת לכך שזואי עוקבת אחרי במבטה.
"את לא סומכת על ריילי, נכון?" אמרה, "את לא."
"לא אמרתי שאני לא. אבל הביטחון שלי בה בהחלט התערער."
הסתובבתי להביט בה ובקלייר שישנה, ויצאתי.
לא התחשק לי לדבר על זה.

"בוקר טוב." אמרה לי ריילי כשנכנסתי אל מטבח.
"בוקר." עניתי ופתחתי את המקרר, "איך ישנת?"
"בסדר. לא היו חלומות מוזרים. ולך?" אמרה ומרחה ריבה על הצנים שלה.
"ישנתי בסדר. לא היו לי חלומות בכלל." נמנעתי מלהביט בעיניה הכחולות, שלכדו את כולם, משום מה.
"תקשיבי, אני יודעת שאת חושבת שאני משקרת. אבל לכולם יש סודות, והפעם אני לא שומרת ממכן סודות, בכלל לא." אמרה בחיוך, ששוב, לא האמנתי לו עד הסוף.
"פשוט תעזבי את זה." עירבבתי את הקקאו, החלב, והמים החמים בספל.
"לא!" הרימה את קולה, "אני לא אעזוב את ז – " היא קטעה באמצע והפנתה את ראשה לכיוון המדרגות.
"אמ.." אמר ג'יימס, אחיה הגדול (והנאה, חייבים להודות.) של קלייר. הוא היה רק עם מכנסיים שלא כיסו ממש את תחתוני הבוקסר השחורים שלו, "לא ידעתי שאתן ישנות כאן." אמר במבוכה.
"זה בסדר." רילי חייכה את החיוך הכובש שלה.
כמעט היה נדמה ש..
לא, זה לא יכול להיות. ריילי וג'יימס לא יוצאים בחשאי.
עבר בפניו מבט של זעף, ואז פנה להביט אלי בהתנצלות.
למען האמת, למה בהתנצלות?
לא החלפתי איתו שום מילה חוץ מ'היי,' שזה קרה כמה פעמים, כשבטעות נפגשנו ברחוב.
הוא תמיד היה מוקף בחברים שלו ובבנות שנמרחות עליו.
"למה כולנו סותמים?" נכנסה קלייר בעייפות אל המטבח, וזואי השתרכה מאחוריה, הספל שלה בידה.
"משום סיבה," מלמל ג'יימס ופנה בחזרה במדרגות.
"הוא מחבב אותך," אמרה קלייר, כשיצא מטווח שמיעה.
"מה?" הבטתי בה במבט מבודח.
"ג'יימס. מחבב אותך." חזרה על עצמה, והביטה בי במבט משועשע.
"כן, בטח. כמו שפמלה אנדרסון לא עשתה סיליקון."

"טוב, לנו היה סוף שבוע מעניין," אמרה זואי, כשיצאנו אני והיא מהאוטו שלי אל כיוון בית הספר,
ומייד ריילי וקלייר הצטרפו אל ההליכה שלנו.
"כן, בטח." אמרה ריילי בשיעשוע, "צפייה של מרתון 'ארתור'."
"זה לא היה אפילו מצחיק." אמרתי באגביות, כאילו הכל רגיל.
אבל ידעתי, שלא אני הייתי היחידה שחשבה על מה שקרה בלילה ההוא.
הצלצול נשמע, והתחלנו למהר אל הכיתה.
"כדאי לנו למהר," אמרה קלייר, "או שמר פלאפי יהרוג אותנו בשיני הכלב שלו."
מובן שלא היה לנו מורה כלב, אבל פניו של מר קליינשטיין היו כ"כ דומים לכלב פיטבול – גדולות, מלחיצות, ומעוותות, שכל התלמידים התחילו לקרוא לו מר פלאפי, ואפילו שמעתי מורה או שתיים משתמשות בכינוי הזה.
התקרבתי יותר לדלת הכיתה, ומשהו משך את עיניי.
פתק שכתוב בו משפט אחד בקצרה,
שעד מהרה עניין גם את עיניי הבנות, ובמיוחד את עיני ריילי,
כי הפתק היה מכוון אליה.

-משקרת קצת הרבה, ריי?-