השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 14: הבובות של ריי [נקודת המבט של לוסי]

*החלטתי להוסיף שמות לפרקים, תהנו*

"ו.. מי אתה?" שאלתי בחשדנות. הנער שניצב מאחורינו לא היה בדיוק נער, היציבה שלו והזיפים הקטנים על הפנים הצביעו על כך שהוא בדרכו אל שנות העשרים של חייו. משהו כזה.
"אני וריילי היינו קרובים. איך אתן מכירות אותה?" הרים גבה בעצבנות.
"אני מצטערת, אבל היינו החברות הכי טובות שלה." אמרה זואי, בטון שנשמע מתנשא קצת. "אתה היית החברה הכי טובה שלה? לא, אני לא חושבת." שילבה ידיים והוציאה לשון בילדותיות.
"אלוהים אדירים, אני מצטערת." הצטערתי בשמה של זואי והושטתי יד ללחיצה.
"אני לוסי, וזאת זואי. קלייר תקועה בבית החולים, ברגעים אלה." המשכתי והוא לחץ את ידי. הוא הרים גבה בשאלה, הנדתי בראשי בתשובה שאני לא אענה לו.
"טוב." אמר ומשך בכתפיו, "ובכל זאת, זה המספר שלי. אני רוצה ששלושתכן תיפגשו איתי מתישהו. אני בטוח שיהיה לנו הרבה על מה לדבר." הושיט חתיכת נייר ואני
בהיתי בידו. בסופו של דבר לקחתי אותה והוא הלך.
מיהרתי להעביר אותו לידיה של זואי, מביטה בה בבלבול.
"זה רק אני, או שהוא לא אמר ו/או כתב את השם שלו?" כיווצה את גבותיה, גם היא לא מבינה מה קרה כרגע.
"הוא אמנם מלחיץ, אבל אני חושבת שכן צריך להתקשר אליו. אני מתכוונת, הוא מכיר את ריילי. אולי הוא יכול לעזור לנו." משכתי בכתפיי וניסיתי לקרוא את ההבעה שלה. השמש התחילה לשקוע והשאירה אותנו לדבר על רקע מדהים, שלא התאים לאווירה.
"אני מניחה שאת צודקת."

כמעט שבועיים לאחר מכן, ישבתי בחדר שלי עם קלייר וזואי. החלון היה כבר חדש ושלם, וקלייר הייתה בריאה. כמעט לגמרי.
"אז, את מתכוונת לספר לנו מה קרה לך באותו יום?" זואי אמרה ודחפה לפיה עוד כפית מקופסת הגלידה שלנו. שלושתינו היינו במכנסיים קצרים ושיער אסוף, גופיות שנראות כאילו הן גדולות עלינו, ולבסוף, סניקרס. חוץ מקלייר, היא לבשה עקבים סבירים יחסית.
"אין מה לספר. הלכתי במסדרון – ובום! התמוטטתי." קלייר משכה בכתפיה וליקקה את שפתה העליונה. המספר שהאנונימי ההוא נתן לנו בחניה עדיין צרב לי בראש והעסיק אותי, לא התרכזתי במה שקלייר וזואי דיברו עליו.

"את בטוחה שלא אכלת או שתית משהו שנראה חשוד לפני?" אמרתי והחלטתי להפסיק לרגע להעסיק את עצמי בדברים האלה ולהתרכז בקלייר. השבועיים האחרונים היו משעממים במיוחד (לא שאני מתלוננת על זה, כן?) – הודעות חסרות משמעות ובילויים משעממים עם זואי ועוד כמה ילדות שהיו חברות שלנו, אבל נדבקו לנו לתחת.
בעיקרון, רציתי רק שהכל יחזור לשגרה וקלייר תצא כבר מבית החולים.
"לוסי!" האצבע של זואי עברה מול עיניי בנקישה והבהילה אותי. הישבן שלי התקדם אל קצה המיטה מתוך רפלקס, ונאחזתי בראש המיטה כדי לא ליפול.
"את מטורפת?" השלכתי בזעם לעברה.

"לוסי, יש לך חבילה!" אחי הקטן צעק מלמטה. שלושתינו קמנו בזהירות מהמיטה וירדנו אל הדלת. נער מוכר עמד בדלת וחבילה בידו. שליח הפיצה שקלייר מחבבת.
"בן?" הציצה קלייר מאחורי כתפי. הוא שלח אליה חיוך חם ואני ידעתי שהיא נמסה בפנים. "חשבתי שאתה עובד כשליח פיצה." אמרה וליטפה את השיער שלה בחינניות, אם זו
הייתה הכוונה.
"התפטרתי." משך בכתפיו. הרמתי גבה לעבר קלייר, והיא הסתכלה עליי במבט מובך.
"למה?" שאלתי בגסות. לא הפריע לי במיוחד המרפק שקלייר תקעה בי. הוא לא נראה
מופתע מגסות הרוח והעביר את ידו בשיערו, שרירי ידיו נמתחים.
"זו עבודה הרבה יותר טובה. משלמים לי יותר. את הולכת לחתום על זה או לא?"
מלמלתי "כן," ולקחתי את החבילה והנייר מידיו. הוא הלך וסגרתי את הדלת באמצעות רגלי.
אחי התחיל לשיר איזשהו שיר לילדים בגן על זה ש'קלייר מאוהבת' ועליתי לחדר שלי, לא אכפת לי במיוחד אם הן באות אחרי.
"שתוק, צוציק!" כפות רגליה של קלייר רקעו מאחורי בזעם, וזואי צחקקה.
נכנסתי לחדר ושמתי את הגלידה הנמסה חלקית על שולחן הכתיבה, מפנה מקום לחבילה על המיטה. התייצבנו משלושת צדדי החבילה המסתורית, ופתחתי אותה
באמצעות מספריים. הרמתי לאט את הפתחים שעשיתי בקרטון, ושלושתינו שחררנו צעקה קטנה.

הרמתי את אחד מראשי הבובות שהיו שם בעדינות מהשיער, פחד מחלחל בי. בחנתי את הבובות מכל צדדיהן, ולכולן היו מוצמדות שתי אותיות גדולות. חיפשתי עוד משהו מלבד זה שיעזור לנו להבין מי השולח, ומצאתי. מתחת לראש הגדול הגדול מכולם היה פתק.

"כל ראש לכל אחד שמעורב בסיפור הזה. לכל אחד יש שקר שקשור לשני, ולמי שיש את הראש הכי גדול, יש הכי הרבה שקרים. תנחשו מי? ריילי."

הבטתי בבנות. בהחלטה שלא הייתה במילים, החלטנו להתקשר אל האיש שאני וזואי פגשנו בחניה של בית החולים.