השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 13 – [נקודת המבט של לוסי]
אבא שלי נכנס לחדר בסערה. הוא ניגש אל החלון והביט בו בזעם, היד שלו נחבטה בחוסר שליטה בקיר השמנת שלי.
"אבא!" עצרתי אותו לפני שישבור את שאר החלון מעצבים. הפתק נשאר בכיסי, צוחק עלי. "אני מצטער, לוסי, אבל מותר לי לקלל אם אבן מתרסקת לתוך החדר של הבת שלי."
לעזאזל, הוא כעס. "מי יעשה לך את זה?" הרים את האבן ובחן אותה. שאריות דבק נצצו באור הירח והציתו את אש השנאה שלי.
"אני לא יודעת." אספתי את השיער שלי וניגבתי את הזיעה מכפות הידיים.
"טוב, מישהו עשה את זה. אני הולך להתקשר למשטרה." פנה ללכת.
"אבא," אחזתי בידו ועצרתי אותו. "אתה המשטרה. וחוץ מזה, זה לא סיפור. בטח כמה ילדים שמשעמם להם." מנעתי ממנו לעשות משהו שאני אתחרט עליו. "בסדר, אז מה את רוצה לעשות?" הרים גבה זועמת. "פשוט.. נתעלם מזה. זה לא יקרה שוב."
"בסדר, אבל את לא ישנה כאן היום. אני צריך להחליף את החלון. אז תשני אצל קלייר או זואי."
ארזתי תיק קטן וצלצלתי אל קלייר. עשר דקות לאחר מכן הייתי בדרכי אליה, חושבת איך לבשר לה את העובדה שאני עומדת למות. אולי 'היי קלייר, אני עומדת למות, אבל רוצה להזמין פיצה?'
או, 'היי קלייר, שמעת? אני הולכת למות! חבל שהעולם מלא בקשתות וחדי קרן, לא ראיתי את כולו.'
נקשתי על הדלת ולא עברו יותר משלוש שניות, והיא פתחה. "היי," אמרתי, הפתק מדגדג לי את התחת בכיס האחורי של הג'ינס שלי.
״שלום לך.״ חייכה. ״תיכנסי.״ לא היה לה מושג.
חייכתי בחזרה וטיפסתי לחדרה. ״להתראות, בית של קלייר.״ מלמלתי והעמקתי את המבט שלי בקירות.
״מה?״ קלייר הביטה בי בשאלה. ״כלום,״ מיהרתי להסיט את המבט. שתקנו בשאר הדרך לחדרה. היא סגרה את הדלת ברגע שכפות הרגליים של שתינו עברו את הסף.
״אז,״ שילבה את ידיה, ״למה התקשרת וביקשת לישון פה?״ הרימה את הגבה.
״חברה לא יכולה לישון אצל חברה יותר? זה אסור?״ התחמקתי מתשובה.
״מה יש בכיס האחורי שלך?״ הנידה בראשה לעבר הג׳ינס שלי. ״בן אדם לא יכול להחזיק דברים בכיס האחורי?״
היא צעדה צעדים בטוחים וגיששה בכיסי.
״את יכולה להפסיק למשש אותי?״ קפצתי את כפות ידיי המזיעות. ״לא.״ משכה משם את הפתק.
עצמתי את עיניי, מחכה לתגובה שלה. כאילו שזה יעזור. ״אוי אלוהים. לוסי, מה זה?״ הפכה את הפתק לעברי.
״אני לא יודעת. מישהו זרק את זה דבוק לאבן על החלון שלי. בגלל זה אני פה.״
התיישבתי על מיטתה.
״טוב, אנחנו חייבות לעשות משהו. את לא יכולה.. למות, אוקיי?״ נשענה על שלחן הכתיבה העמוס שלה. הסתכלתי עליו. הוא היה עשוי מעץ איכותי, בצבע חום יפיפיה. דברים סגלגלים אקראיים הונחו עליו.
״אין לנו ממש משהו לעשות, נכון? אז בואי פשוט נראה סרט ונזמין פיצה. בחייך, זה סוף השבוע. אם אני אמות, אני רוצה לראות איתך שוב את ׳איירון מן 2׳.״
הפצרתי בה להתנהג כרגיל.
״בסדר.״ ציחקקה והתיישבה לידי.
״קלייר!״ קול מוכר נשמע מלמטה. ג׳יימס משך את הי׳ להנאתו. ״מה?״ החזירה לו צעקה זועמת. ״יש פה שליח פיצה שרוצה שלושים דולר!״
קפצתי יחד איתה אל המדרגות. ״הפיצה פה!״ צחקנו ורצנו למטה.
עברנו בסערה את ג׳יימס שעמד עם הדלת פתוחה ובחנו את השליח. הוא היה נאה, אבל לא יתר על המידה. חמוד.
״שלום לך, בן.״ קלייר היישירה אליו מבט פלרטטני ושילמה. ״קלייר.״ חייך והניד בראשו. הוא הודה לה והלך.
״איך את מכירה אותו?״ צחקקנו בדרך למטבח כמו שתי ילדות בכיתה ז׳ שילד חתיך מהכיתה אמר להן ׳בוקר טוב׳.״אני מזמינה פיצה רק בגלל החבילה הזו, סיסטר.״ קרצה לי והביטה בפלרטטניות.
״תשתקי,״ דחפתי אותה בכתפי והתיישבתי על הבר במטבח.
פתחנו את הפיצה וחטפנו אותה.
״אהמ?״ קולו של ג׳יימס נשמע מאחורינו. ״היי.״ קלייר אמרה. ״פיצה?״ הרימה משולש והעלתה על פניה הבעה שואלת.
״ארג, בסדר.״ זייף אנחה מזוייפת והתיישב מימיני. העברנו את המחשב של קלייר לסלון וצפינו בו שלושתינו. אין טעם לציין את העובדה שמשפטים חסרי פואנטה נזרקו לכל עבר, כולל חתיכות אוכל אקראיות. הרגשתי קצת אשמה על זה שלא הזמנו את זואי, אבל בחרתי להתעלם מזה.
רוברט דאוני ג'וניור נראה סקסי ביותר בחליפת הברזל שלו, וקלייר נאנחה. "אוי, אלוהים."
"אני ממש פה. אח שלך הגדול. שלא רוצה לדעת מה את חושבת עכשיו, ולא לדמיין. אז סתמי." ג'יימס העמיד פני נגעל. "חוץ מזה, אני הרבה יותר חתיך ממנו."
קלייר התחילה לצחוק, ואני גיחכתי. "תעשו לי טובה, זה נכון. יאהבו כל מכוער שיש לו זיפים."
גם אני התחלתי לצחוק, "טוב, הסנטר שלך חלק כמו תחת של תינוק, חשבת לגדל כאלה?"
זה היה רשע, אבל כמו שאני תמיד אומרת, אני כלבה אנוכית.
קלייר ואני החלקנו כיפים וצחקנו, והוא קם. "זהו זה, הלכתי. תעשו שתיכן מה שאתן רוצות."
"זה היה אחד טוב, ילדונת." קלייר החזיקה את הבטן שלה.
אני וקלייר פגשנו את זואי בכניסה לבית הספר, 3 דקות לפני שהתחיל השיעור.
"היי, שתיכן." התהלכה ביני לבין קלייר. "לוסי, קרה משהו מעניין אתמול?" חייכה, אבל אני לא חייכתי בחזרה. "הממ.. כן, בעיקרון, אבל -" הצלצול קטע אותי, ואמרתי לה שניפגש בהפסקה ואני אספר לה. הלכתי מהר אל הכיתה והתעלמתי מהילד שהתנגשתי בו. מלמלתי 'סליחה' ונכנסתי אל החדר המחניק. אוויר מזורגג. התיישבתי במקום שלי וחיכיתי אל המורה.
הפלאפון שלי רטט והודיע על הודעה חדשה. בדקתי אותה. היא נשלחה ממקור חסוי, אבל לא מהפסיכי.
"אני לא מתה, לוסי. אני צריכה עזרה וכסף, בבקשה, תעזרי לי. אני מצטערת על הכל, אבל אני ממש צריכה עזרה. RC."
המורה סגרה את הדלת בחבטה שהבהילה אותי. קפצתי קפיצה קטנה והפלאפון החליק לי מהידיים. ניסיתי לתפוס אותו כמה פעמים ללא הצלחה, והוא נפל ברעש על הרצפה. הרמתי אותו לאיטי, בוחנת את הנזקים. רק כמה שריטות, למזלי.
"משהו הבהיל אותך, לוסי?" קולה החד והמצפצף של המורה המעצבנת ביותר בהיסטוריה נשמע מעלי. הרמתי את הראש שלי לאט, כמו מתוך סרט, והסתכלתי עליה.
"ל-לא, המורה. הפלאפון פשוט החליק לי מהידיים." תועבה, זה מה שהרגשתי בתוכי.נשמעו צחקוקים אחדים מקבוצת התלמידים שהתרכזו אך ורק במורה ובי. "זה מה שחשבתי. עכשיו, תכבי את המכשיר הארור הזה ותכניסי אותו לתיק."
הנהנתי בראשי והשפלתי אותו. מורה מטופשת.
חצי מהשיעור עבר כשצעקות נשמעו מחוץ לכיתה, במסדרון. המורה פתחה את הדלת לרווחה וצעקה, "שקט שם, ילדים ארורים! אני מנסה ללמד!" כן, בטח. לאמלל אותנו, אולי.
קול מוכר ביותר נשמע מבחוץ, כאילו שלא הייתי מזהה אותו. זואי. "קלייר! זוזו לצד, חמשושים מטומטמים! אלוהים – קלייר!" הצרחה שלה הדהדה בראשי היד שלי נשלחה מתוך רפלקס אל התיק שלי ורצתי החוצה. המורה עצרה אותי.
"לאן את חושבת שאת הולכת, גברת צעירה?" כלבה מטומטמת, לאן את חושבת?
"לחברה שלי, זקנה אומללה!" החלקתי מתחת ליד שלה ויצאתי החוצה.
אני הולכת להיות בצרות, אבל לדאוג לעצמי לא הייתה האפשרות הראשונה בסדר העדיפויות שלי. קבוצה גדולה של תלמידים וחברי צוות התאספו במסדרון וחסמו לי את שדה הראייה.
נדחפתי בין האנשים ופילסתי את דרכי החוצה. זואי עמדה שם וצרחה על אנשים להסתלק.
"את עושה את זה לא נכון," אמרתי ונעמדתי לידה. "איך את עושה את זה?" לא הביטה בי ושלחה מבטים 'קטלניים' לעבר כולם. "ככה -" שאפתי אוויר לריאותי,
"חבורה של אידיוטים מזורגגים, תעופו מכאן או שאני אכרות את הראשים המזוייפים שלכם ואת האיברים החשובים שעשויים משכבות של בוטוקס, שמעתם?"
זה עשה את העבודה. כולם מלמלו בכעס דברים שונים וחלקם מלוכלכים, אבל הסתלקו בקבוצות.
נעמדנו בכניסה, והסתכלנו על האמבולנס שנושא את קלייר אל בית החולים.
"התקשרת לג'יימס?" שאלתי והפשלתי את השרוולים שלי. תמיד התחלתי להתחמם כשאני בלחץ. "אני נראית כאילו הוא חבר שלי, או שיש לי את המספר שלו?" הרימה את גבתה.
"הוא לא חבר שלי." מה שהיה נכון, אגב. קודם כל, לא יצאנו לדייט, דבר שני, לא התנשקנו, דבר שלישי, אמ.. הוא לא חבר שלי.
"תעשי לי טובה, אתם נראים כאילו שניכם מתפוצצים מהתרגשות ברגע שאתם רואים אחד
את השני. את לא תגידי לי שהוא לא חבר שלך, אישה." אלוהים, היא הייתה כזאת דיווה.
"אוקיי, זה לא נכון." התגוננתי.
"מה שתגידי, אבל את הולכת להתקשר אליו מתישהו?" המהמה לעצמה שיר לא מוכר.
"בסדר," עניתי וחייגתי אליו.
"את מודעת לכך שאני באמצע שיעור? את יכולה להתקשר מאוחר יותר?" לחש.
"אני יכולה להתקשר אחר כך, אבל.."
"אבל?" זמזומים נשמעו מהקו השני.
"טוב, אמבולנס לקח את קלייר לבית החולים, אז אמ.. אני בכניסה של הבית ספר.
אני מצפה לראות אותך בעוד חמש דקות?" שאלתי.
"קלייר – מה?" הוא כמעט צעק, ויכולתי לשמוע את הגב שלו מזדקף בחדות.
"בית חולים, חבוב." זואי נדחפה לשיחה.
"ג'יימס, שב במקום!" הקול של המורה שלו נשמע בחדות מהפלאפון.
"להתראות, פני כלב!" רעש נשמע והבנתי שג'יימס פתח את הדלת והתחיל לרוץ. ניתקתי את השיחה.
"הוא בא." אמרתי לזואי ודחפתי את הפלאפון אל הג'ינס. היד שלי רעדה במקצת וחשבתי על ההודעה שקיבלתי בתחילה היום. "לא חשבתי אחרת." זואי אמרה.
"את בסדר?" הסתכלתי עליה. היא נשמעה ונראיתה עצבנית היום, והלחיצה אותי.
"אני? חה, מצויין." מלמלה בכעס. היא עלתה לי על העצבים, היא התנהגה כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר. ברצינות, לא הייתי השק אגרוף שלה שהיא יכולה להוציא את העצבים שלה עליי.
"אלוהים אדירים, זואי, אם יש לך משהו להגיד, פשוט תגידי אותו!" אמרתי בקול רם.
"זה פשוט -" הסתובבה אלי, מבט נרגז ומרחם על פניה.
"מה קרה?" ג"יימס קטע אותה ומעד אלינו בהתנשפויות רמות. הוא נעצר וניסה לנשום.
"אתה אדום." עיקמתי את האף. "קח, תשתה." הגשתי לו את הבקבוק שלי.
"קלייר התעלפה ולקחו אותה אל בית החולים." זואי אמרה. היא לא הביטה בי ושילבה ידיים.
"אנחנו נוסעות לשם עכשיו, אז תתקשר להורים שלך או משהו." החוותה בידה.
"ואנחנו עדיין עומדים פה, כי..?" אמר, הוא הפסיק להתנשם אבל עדיין הנשימות שלו לא היו סדירות. "בסדר, אני אנהג." אמרתי בהחלטיות וגיששתי בתיק שלי אחר המפתחות.
נכנסנו אל הלובי של בית החולים, וניגשנו במהירות אל הקבלה.
"היי," ג'יימס דיבר. "אחותי הקטנה הגיעה לכאן לפני.. שעה בערך, אם אני לא טועה? כן, קוראים לה קלייר דיור, את יכולה לבדוק איפה היא?" נשען על הדלפק.
"דיור? אבל חשבתי שאתם סמית'." אמרתי בבלבול. זואי נראתה לא פחות אבודה ממני.
"זה דיור סמית'. אנחנו משתמשים בסמית' יותר כי זה אמריקאי, או בריטי, אני חושב. אבל אנחנו דיור מהמקור." משך בכתפיו.
"חכה, דיור כמו ראסל דיור? מעצב אופנה על – אגדי שאני סוגדת לו בכל רמ"ח אבריי?" זואי פערה את פיה בהתרגשות. צחקתי.
"כן.. סיבוך. הסבתא שלו התחתנה עם סבא רבא שלי ואז התנתק הקשר, אבל הנכדה של סבא שלי התחתנה עם דודה של אבא שלי ו.. זה ארוך מדי."
"היא במיון, אבל כנראה שהיא עברה לנוירולוגיה, כי הגיעו תוצאות הבדיקות." הפקידה הרימה את המבט שלה וחייכה, "חכה, אתה בן 18?" הביטה בו בחשדנות.
"תודה," אמרתי במהירות וגררתי את שניהם משם.
טיילנו במחלקת נוירולוגיה, מחפשים אחרי קלייר. היו שם אנשים עם פציעות מזעזעות – תחבושות על הראש ובגוף, שלא ידעתי ששייכים למחלקה הזאת. הבטתי ימינה ושמאלה, מנסה לאתר במבטי את הילדה הצרפתייה עם השיער הברונטי.
לבסוף זואי מצאה אותה, מוקפת בכמה רופאים, ולבד. התקדמנו אל המיטה שלה, מנסים לשמוע מה הם אומרים. עמדנו בשקט וניסינו שלא יבחינו בנו.
"אחמ," אחד מהם העיר לנו, הוא היה בעל שיער שחור ומשוך לאחור, נוטה לגיל הארבעים.
שלושת האחרים הסתובבו גם הם בהפתעה. קלייר, לעומתם נופפה לנו לשלום, מסוממת ממשככי כאבים ומחוברת לכל מיני מכשירים.
"זה אחי הגדול, ג'יימס, לוסי, וזואי. הן חברות שלי. תגידו שלום, חברות!" חייכה וצחקקה.
המראה הזה גרם לי להחניק צחוק ולנסות להיראות רצינית.
"שלום, קלייר." זואי חייכה ונופפה לה בחזרה. הרופאים הסתכלו על זואי בהתנשאות.
"מה נתתם לה?" שאלתי אותם, מנסה להעביר נושא. הם התעלמו ממני לגמרי ופנו לג'יימס.
"ההורים שלך יהיו פה בקרוב. נוכל לדבר אליהם. עד אז, אתם יכולים פשוט לדבר איתה,
אבל זהו זה." הרופא הראשי, כנראה, נקש באצבעו, והמתמחים פנו והלכו אחריו.
"קלייר?" קול עמוק וצרפתי בהחלט נשמע במעבר. הוא התקדם במהירות ואישתו אחריו, עד שהבחינו בנו וכמעט רצו לכיוונינו. קלייר הושיטה את ידיה קדימה כמו ילדה קטנה וצחקקה.
"אבא'לה!" קראה אליו, והוא נפל לזרועותיה. "מה לעזאזל עשית, גברת צעירה? כמעט מתתי!" אמה התייפחה. אני וזואי קמנו ונפרדנו מהם, חוזרות כנראה אל הבית שלי.
"להתראות, קלייר. נבוא מחר בבוקר, או בצהריים." הבטחתי והלכנו משם. לא רציתי לראות את קלייר יותר מחוברת למכשירים מצפצפים ומלאה בסמים.
"אז," אמרתי כשנכנסנו למעלית. "בדיוק התחלנו שיחה, לפני שג'יימס בא." העמדתי פנים שאני בוחנת את הציפורניים שלי. "כן. לגבי זה. קלייר סיפרה לי על הפתק מאתמול.
למה לא סיפרת לי על זה? אני מתכוונת, אני חברה שלך. למה לא סיפרת לי?" כיווצה את גבותיה.
"זה לא קל לספר לאחת החברות הכי טובות שלך שאת עומדת למות. וכשהאבן נזרקה לחלון, הלכתי ישר לקלייר והיא חטפה את הפתק, ו-"
"איזה אבן?" שאלה בבלבול.
"היא לא סיפרה לך? הפתק נזרק מודבק לאבן לחלון שלי. הוא מרוסק עכשיו." החלקתי את
היד שלי על השיער ומשכתי אותו אחורה. "לא, את רצינית?" בהתה בי כלא מאמינה.
"כן. והיום בבוקר – קיבלתי את ההודעה הזאת -" יצאנו אל החניון של בית החולים והראתי לה את ההודעה מהמספר החסוי, נשימתה נעתקה.
רק אחרי שהגענו אל בית הקפה בקצה העיר היא דיברה."זה-" היא התחילה לנופף בכאילו על עצמה, לא נושמת. "אלה.. הראשי תיבות של ריילי.. זה.. זה ריילי צ'ייס."
"אתן מכירות את ריילי?"
תגובות (2)
ככה או ככה זה ממש יפה!!
תמשיכי!!
תודה (: