השקספירים 2 ארמון חלק 1 פרק 3- פחד, מוות וסכנה

"הם משוגעים, האנשים האלו, דוד שלי, אוי, זה אבוד! אני לא מאמין שזה קורה לי!" אמר הילד."זה באמת לא נעים" אמר הטייס, "אבל יש לי רעיון איך לנקום בהם." הילד חייך אל הטייס והטייס חייך אליו בחזרה, הם ירדו מהמטוס והלכו אחרי אלה, חנה, מתוקה ולימור. "תכין את האקדח" אמר הטייס וחייך. "הכל מוכן, אל תדאג טייס, תהיה רגוע, זו פשוט הפעם הראשונה שאני יורה" אמר הילד. "אבל אני העברתי לך קורס," אמר הטייס, "אני מקווה שאתה מוכן. שלוש, שתיים אחת." בום! הילד ירה בלימור. "לבית חולים!" צרחה חנה, "דחוף!" אנשים באו והתאספו סביב לימור. "מי ירה בה?" "אני לא יודעת פתאום ראיתי אותה ככה" אמרה חנה, "יש פה בית חולים באזור?" "כן" אמרה אישה אחת, "ברחוב האשכולות 13, תקחו אותה" חנה, אלה, מתוקה ועוד כמה אנשים עזרו להרים את לימור. "יואו, אני לא יכולה לקום!" צרחה לימור. "אל תדאגי הכל יהיה בסדר!" אמרה חנה. "אני מקווה" אמרה לימור, היא הוציאה מכיסה את הפלאפון הנייד שלה וחייכה. לימור התקשרה לטייס, האנשים לא שמעו אותה כי כולם צרחו ושאלו מה קרה. "הלו" אמרה לימור וחייכה, "מה קורה אח שלי?" "הכל בסדר, הילד בטעות ירה בך, את בסדר? התכוונתי שהוא ירה בחנה הזאת, אמרת לי שהיא קיצונית." "מאוד," אמרה לימור, "טוב איפה אתה ואיפה דן, הנכד שלך?" "אנחנו נמצאים בתחנת אוטובוס" אמר הטייס. "למה?" שאלה לימור. "הילד רצה לשכוח מהכל, מזה שהרגו את הבן שלי, הוא לא יודע שזה הבן שלי והוא לא יודע שאני סבא שלו, הוא לא יודע הרבה דברים, אבל הוא משתף איתי פעולה." "איזה יופי, בדיוק כמו שתכננו" אמרה לימור ושפשפה את ידיה. "אבל הנכד שלי ירה בך, את לא מתה?" שאל הטייס. "זה אקדח צעצוע עם כדורים כבדים, אבל זה לא אקדח אמיתי, אני בסדר, רק אני לא יודעת איך לצאת מכל העיניין הזה של בית החולים." אמרה לימור. "כן, אבל איפה גל, אורנה ושחר? הם לא באו איתך?" שאל הטייס. "אני מדברת איתם במכשיר קשר, הם כבר עושים את מה שאמרתי להם לעשות ונמצאים איפה שהם צריכים להיות. וואו, איך עבדתי עליהם חמש שנים, וואו זה היה גדול!" אמרה לימור. "כן, עבדת על הרבה אנשים ואת לא טובה בזה, אבל בכל זאת את הצלחת!" אמר הטייס. "כן, אני שמחה. טוב ביי." אמרה לימור וסגרה את הפלאפון שלה. לפתע, לימור הרגישה משהו מוזר כשהיא רצתה להחזיר את הפלאפון לתיק שלה, היא מצאה כמו קלף דק כזה, היא הוציאה אותו והיא גילתה שזאת הייתה תמונה, תמונה מוזרה. בתמונה הייתה ילדה שמציירת עם צבעי ידיים, על הקיר מאחוריה רואים סימנים והיא צורחת ולידיה כוס זכוכית. "מי שם לי את התמונה הזאת?" אמרה לימור, "רגע, הילדה הזאת נראית לי מוכרת. זאת אני כשהייתי קטנה, שנת אלף תשע מאות תשעים ושמונה, הייתי כאן בת שמונה! רגע, אבל מי שם לי את התמונה הזאת?!" "לימור, את בסדר?" שאלה חנה. "לא, אני לא מרגישה טוב" אמרה לימור בקול של חולה. "היי מה זאת התמונה הזאת?" שאלה חנה. "עדיף שלא תראי" אמרה לימור והכניסה את התמונה לתוך הכיס שלך. "נו רק תתני לי לראות אותה, זו רק תמונה" אמרה חנה. "זאת תמונה אישית" אמרה לימור, "אני לא יודעת מה היא עושה בכיס שלי, אבל זאת תמונה אישית, שלי." לימור התחילה לבכות. "למה את בוכה? מה היה שם בתמונה?" שאלה חנה. "עדיף שלא תדעי!" צרחה לימור. "אני בכל זאת רוצה לראות" אמרה חנה. לימור עמדה על רגליה ודחפה את חנה. "היא שלמה ובריאה!" צרחה חנה ותקעה סכין בפניה של לימור. "היא תקעה לה סכין בפנים!" אמרה מתוקה, "מה את עושה? היא הצילה אותנו!" "היא לא!" צרחה חנה. "רוצה חטיף?!" שאל הטייס. "לא," אמר הילד, "אני לא מבין למה הרגו את דוד ויליאם ולמה לאוטובוס לוקח כל כך הרבה זמן להגיע?!" "דן תקשיב, אני יודע שזה קשה לך, וזאת פעם ראשונה שזה קורה לך שמישהו שהיה קרוב שלך מת, הלך לעולמו. הוא באמת היה אבוד. אבל אתה תזכור אותו. מבפנים. נכון דנצ'יק?" שאל הטייס. "כן" אמר דן. "למה אתה מבואס?" שאל הטייס. "אתה יודע, דוד שלי מת. אני עדיין מבואס" אמר דן. "כן," אמר הטייס, "או, הנה האוטובוס הגיע!" דן והטייס עלו לאוטובוס. "טוב לאן אתה רוצה לנסוע דנצ'וק?" שאל הטייס וחייך. "לירושלים. אבל אני רוצה להתקשר קודם ללימור." "לירושלים" אמר הטייס לנהג האוטובוס וישב עם דן באוטובוס, האוטובוס התחיל לנסוע, לפתע הוא התהפך. "מה? מה קורה פה? וואו!" אמר דן. "האוטובוס מסתובב ומתהפך" אמר הטייס. "אבל איך זה בלתי אפשרי!" אמר דן. "גם אני חושב כמוך!" אמר הטייס, "תחזיק בידית." "אני לא יכול" אמר דן וניסה להיאחז בידית הצהובה. "עוד לא הספקתי לחגור חגורת בטיחות" הוא אמר. "גם אני!" אמר הטייס. דן עף אחורה ועף באוטובוס. "החלונות סגורים! איזה מזל!" אמר דן. אבל אז דן התגלגל ועף ואז לא הייתה לו ברירה, הוא אחז בהגה של האוטובוס. "מה אתה עושה?" צרח הנהג של האוטובוס. "ימינה!" צרח דן וסובב את ההגה ימינה, אבל אז האוטובוס עף והגיע אל המדרכה. "מה אתה עושה?" צרח הנהג. "שנייה, תן לי לטפל בזה!" אמר דן. הנהג של האוטובוס דחף את דן וסובב את ההגה, אבל אז הוא דרס שני אנשים. "או, נו באמת" אמר נהג האוטובוס, "אני לא יכול לעצור את האוטובוס הזה!" "היי אתה דורס פה אנשים!" אמרה אישה אחת שבקושי הצליחה לאחוז במוט הצהוב של האוטובוס ואז, בסוף האוטובוס נעצר, הוא הגיע ליעד וכל הנוסעים ירדו ממנו. "סוף סוף" אמר דן, "זאת הייתה חוויה מטלטלת." "כן" אמר הטייס וחייך. "מה אתה מחייך? מה אתה לא נבהלת?" שאל דן. "בטח שנבהלתי, עוד שנייה הייתי שם וכבר לא הייתי מחזיק מעמד והייתי נופל על הריצפה של האוטובוס, מקבל מכה חזקה בראש ומת. טוב, הגענו לירושלים. זה אוטובוס מיוחד, לא רואים אוטובוס כזה בכל מקום, זה אוטובוס אקספרס שהוא עובר רק בירושלים, סוף סוף הגענו." "אבל אני רוצה לדבר עם לימור" אמר דן. "היא מסוכנת!" צרחה חנה. "איך עבדתי עליכם, חמש שנים מתוקות של אושר, שמחה ושלווה ובינתיים אני בניתי אלף תכניות ועכשיו הגיע הרגע הגדול ואני מרשה לעצמי לצעוק ולחייך כי יש לי אקדח והפעם זה אקדח אמיתי!" אמרה לימור וכיוונה את האקדח השחור שלה אל חנה, אלה ומתוקה. "רגע, שקספיר, שקספירים" אמרה אלה, "אנחנו צריכות להיות השקספיריות, לימור תצטרפי אלינו" לימור חייכה וירתה בחנה. "מה? מה את עושה?" שאלה מתוקה, לימור ירתה גם במתוקה. "לי יש משהו" אמרה חנה והוציאה סכין, "הילדים שלי מתו, ואת והצוות שלך חושבים שזה נגמר בטרגדיה, אבל חכי חכי יש עוד סיכוי שהם יהיו בחיים או שאת תמותי!" לימור וחנה נלחמו, לימור בעטה בחנה, אבל חנה הלכה לצד השני והניפה את הסכין שלה, חנה זינקה, לימור התכופפה וחנה נפלה על המדרכה. "זהו, זה נגמר, הגיע הזמן שלך למות, שלא ישאר זכר מהשקספירים" "יש מחזות של שקספיר שנגמרו בטרגדיה, כמו מקבת, אבל מקבת עשה כל מיני דברים טובים לפני שהוא מת וגם אני צריכה, אני נלחמתי, זאת הייתה מלחמת ענק, בפעם הראשונה אני הרגתי את ויליאם והגיע הזמן לימור, שאת תהרגי אותי, קדימה!" לימור כיוונה את האקדח אל חנה. "מילים אחרונות?" אמרה לימור. "אני אראה לך מה זה מילים אחרונות" אמרה חנה, היא זינקה על לימור ואיימה עליה עם סכין. "עכשיו את תגידי מילים אחרונות!" צרחה חנה, "את והצוות המרושע שלך! קדימה, אני רוצה לשמוע!" "בבקשה אל תהרגי אותי, אני אעשה כל מה שתבקשי, אני לא אברח, את יכולה גם לקחת ממני את האקדח, בבקשה אל תהרגי אותי, אני מצטערת זה לא יקרה שוב, כל מה שהיה זה סתם שקר, מתיחה." "אז זאת כן הייתה מתיחה." אמרה חנה, "אבל למה מתחתם אותנו? ולהרוג את מתוקה ואלה זה למתוח? זה יותר מלמתוח! זה להרוג! הגיע הזמן שאני אהרוג גם את הטייס ואת הילד כמו שהרגתי את ויליאם." "לא, את לא תהרגי אותם!" צרחה לימור. "אני כן, אני יכולה" אמרה חנה, "את עומדת למות בעוד עשר, תשע, שמונה, שבע." "לא!" צרחה לימור, "אני מצטערת באמת, אל תעשי לי את זה ותגידי לי איפה את תוקעת לי את הסכין? תגידי לי!" חנה המשיכה לספור לאחור: "שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. מוות!" חנה תקעה ללימור סכין בבטן, לימור צרחה שתי שניות לפני, אבל הצרחה לא עזרה לה והיא מתה. חנה כמה על רגליה ושמה את הסכין בתוך התיק שלה. "מגיע לילדי הפרוייקט לחיות," אמרה חנה, "מגיע להם, אבל הם מתו, אני לא עומדת בזה, אני אישה בת 34, רק רוצה שהילדה שלי תחיה אבל זה לא קורה!" חנה התחילה לבכות. איש אחד שעבר ברחוב עצר ואמר לה: "אל תבכי, בואי אליי הביתה, בואי איתי!" חנה הלכה עם האיש כשהם הגיעו לבית שלו, הוא אמר לה שקוראים לו אלכס והיא סיפרה לו את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף. "לקחו ממני כמעט את כל מה שהייתי," אמרה חנה, "את הילדה שלי שאני הכי אוהבת בעולם. יש לסיפור שלי סוף עצוב. נכון, אני הרגתי אנשים והכל אבל הייתה לי כוונה טובה באמת, פשוט היו רגעים שלא השתלטתי על עצמי ואני מאמינה שגם את זה אני אלמד בזמן הקרוב." "וואו זה באמת סיפור עצוב" אמר אלכס, "אפשר להציע לך תה ועוגייה?" "כן" אמרה חנה, אחרי שתי דקות אלכס נתן לחנה תה ועוגייה. "וואו, נחמד מצדך, תודה, סוף סוף יש מישהו שמבין אותי." חנה התחילה לשתות את התה ואז היא הפסיקה לשתות והניחה את כוס התה על השולחן, היא השתעלה. "זה רעיל!" היא צרחה. "לא, מה פתאום, את פשוט לקחת שלוק גדול מדי!" אמר אלכס. חנה הפסיקה להשתעל ואמרה:"אתה צודק! אני פשוט פוחדת מאנשים בזמן האחרון, בכל מקום יש לי סכנה, אני היחידה שנשארתי היו עוד שתי נשים, שהלכו איתי ביחד והצטרפו אליי למסע הזה במטוס, גם הילדים שלהם נהרגו, הרם המרושע הזה, הוא הרג את הילדים המסכנים וגם את הילדה שלי. הוא הרג את כל ילדי הפרוייקט!"