השקספירים 2 ארמון חלק 1 פרק 2- מוזר

"מה תל אביב?" שאלה מתוקה.
"ביקשתן לתל אביב, אם לא שמתן לב, הייתן יכולות לנסוע במונית, אבל התעקשתן לטוס במטוס" אמר הטייס וחייך אל הילד.
"מה קורה כאן? זאת מתיחה?" שאלה אלה.
"ממש לא, נו הורדתי אתכן בתל אביב, אתן יכולות לרדת" אמר הטייס.
"זה מוזר. אנחנו לא אמרנו שום תל אביב, אתה אמרת לנו שתיקח אותנו לאיזשהו מקום, טסנו במטוס ופתאום אתה מביא אותנו לתל אביב" אמרה אלה.
"הכל בסדר? אתן חולות?" שאל הטייס.
"מה פתאום? אנחנו בסדר גמור, אנחנו בריאות ושלמות!" אמרה חנה.
"אז אם כך, אתן יכולות לרדת מהמטוס" אמר הטייס.
"עכשיו אתה מתעקש שנרד בתל אביב, חשבתי שתביא אותנו לארץ אחרת לארצות הברית או משהו, לתל אביב דווקא?" שאלה חנה.
"יש מלא דברים יפים בתל אביב, זאת עיר גדולה" אמר הטייס.
"אלה, תגידי לי שאני לא חולמת" אמרה חנה.
"את לא חולמת!" אמרה אלה, "שיו, אני לא מבינה מה קורה כאן, באמת."
"ויליאם, תסביר להם בבקשה" אמר הטייס, הבנות הסתכלו על ויליאם.
"אתן לא חולמות ולא שום דבר אתן הגעתן לתל אביב, אני לא מבין מה לא בסדר, גם אני רציתי לתל אביב, מה רע לטוס לתל אביב במטוס? נו תרדו כבר!" צרח ויליאם. הילד חייך. "אני אראה לכם מה זה" אמרה חנה, השכיבה את ויליאם ואיימה עליו עם סכין.
"אסור לבוא עם סכין למטוס" אמר הטייס.
"אני באמת מצטערת, אבל אין לי ברירה, אני האישה של המקרים המוזרים" אמרה חנה ופנתה לויליאם, "אני יכולה לתקוע לך עכשיו סכין בבטן ועוד יותר גרוע, בצוואר! אם אתה לא מסביר לי מה קורה כאן אז אני באמת אעשה את זה, אני רצינית!"
ויליאם חייך ואמר:"איזה כיף לחזור לבמת הריקודים!"
"אתה מטורף!" אמרה חנה ותקעה בויליאם סכין חדה.
"יש לך מזל שזה לא ויליאם שקספיר האמיתי, זה רק איש שהתחפש" אמר הטייס וצחק.
"זה מצחיק אותך?" שאלה חנה והתקרבה אל הטייס עם הסכין, "תגיד לי מה קורה כאן, הילדים שלנו מתו, עברו חמש שנים ואתה הזמנת אותנו לטיסה פרטית, כמו שאתה קורא לזה, יכול להיות שכולכם פה אנשים משוגעים?"
"רק משוגעים אומרים את המשפט הזה" אמר הטייס וחייך, "אה ו… מילים אחרונות, איזה כיף לחזור לבמת הריקודים!"
"איך אתה מעז?" צרחה חנה, "איך אתה מעז לצטט את האיש המשוגע הזה כשאני פונה אליך ומאיימת עליך עם סכין, עכשיו תגיד לי בפעם האחרונה מה קורה כאן?"
"איזה כיף לצפות בסרט תלת מימד" לחש הטייס.
"אני יוצאת מהמטוס הזה, בואו בנות!" אמרה חנה וכל הבנות שהיו במטוס יצאו.
"דוד שלי מת!" אמר הילד והתחיל לבכות, "אנשים משוגעים, זה מה שהם. דוד שלי, אתה בסדר, אני מצטער, דוד שלי, אני ניסיתי להגן עליך, באמת!"
"אני משתתף בצערך!" אמר הטייס, "אני בעצמי לא מבין מה קורה כאן!"
"אתה בסדר, טייס יקר, זהו, הגיע הזמן שלו להיפרד מהעולם" אמר הילד בבכי.
"רגע, אבל משטרה, בית חולים, משהו?" שאל הטייס.
"אין צורך!" אמר הילד, "יותר נכון, אי אפשר, זה אבוד!"